קבוצת תמיכה מקוונת שיטה חדשה להתערבות ייעוצית

 קבוצת תמיכה מקוונת שיטה חדשה להתערבות ייעוצית


עזי ברק ושיבולת לביא
החוג לפסיכולוגיה והחוג לחינוך
אוניברסיטת חיפה


מאמר זה התפרסם (1999) ב-הייעוץ החינוכי, כרך 8, עמ' 54-68.
אנא הרגישו חופשיים לקרוא ולצטט אותו. שיכפול, צילום וכד' בעותקים רבים הינו אסור ללא רשות המחברים. הערותיכם יתקבלו בברכה!
© כל הזכויות שמורות למחברים, אפריל, 1999.

תמצית


אחד המשאבים העיקריים של הפרט בהתמודדותו עם קשיים הוא התמיכה החברתית אותה הוא חווה. על-סמך עובדה זו - הנתמכת רבות בתיאוריה ובמחקר - התפתחו בשני העשורים האחרונים "קבוצות תמיכה". קבוצות כאלו כוללות מספר אנשים אשר להם מצוקה משותפת (כגון: הורים לילד שנפטר; אבות גרושים; נשים לאחר כריתת שד; בני משפחה לחולי אלצהיימר) אשר נפגשים באורח קבוע לאורך תקופה, בדרך-כלל בהנחיית מנחה בעל ניסיון (ולעיתים ללא מנחה כלל), מתחלקים בהתנסויותיהם, ומהווים אמצעי למתן ולקבלת תמיכה האחד מחברו. עקב הקשיים המאפיינים אוכלוסיות שונות בהשתתפות בקבוצות תמיכה מחד, והתפתחות טכנולוגיית התקשורת
המקוונת מאידך, הוצעו בשנים האחרונות קבוצות תמיכה מקוונות. קבוצות אלו מתנהלות ברשת האינטרנט באמצעות יישומים וטכנולוגיות שונות (סינכרוניות או לא-סינכרוניות) המאפשרים תקשורת בכתב בין חבריהן, עם אפשרות לשמירת האנונימיות שלהם. מחקר מצטבר וכן תיאורי מקרים רבים אשר התפרסמו בספרות המקצועית, מלמדים על הצלחה רבה של קבוצות אלו, על-פי אמות-מידה שונות. הצלחה זו אינה נטולת סיכונים ובעיות, מהיבטים מעשיים ואתיים כאחד, אשר יש לתת עליהם את הדעת ולהיערך לפעולה בהתאם. עם זאת, אמצעי חדש זה מאפשר חדירה לקהילה וגיוס אוכלוסיות הנרתעות מהשתתפות בקבוצות תמיכה, או שהקבוצות המקובלות לא התאימו להן. במאמר מוצע לפתח ולעודד שיטה מתפתחת זו כמכשיר ייעוצי חדש בחברה בכלל ובאוכלוסיית תלמידים בפרט. כמו כן, מוצע ליזום קבוצת דיון (ותמיכה) מקוונת ליועצים.



תמיכה חברתית וקבוצות תמיכה

תמיכה חברתית מהווה מקור עיקרי וחשוב ליכולתו של אדם להתמודד בהצלחה עם קשיים ומצוקות. עניין זה נעוץ, כנראה, במהותו של האדם כ"חיה חברתית" המעורב, כמעט תמיד - מרגע לידתו, במהלך התפתחותו, ובמשך חייו - במערכות בין-אישית במסגרות שונות. המשפחה, המהווה את קבוצת התמיכה החברתית הראשונית, מספקת מקור בטחון פיזי ונפשי. במהלך חייו מפתח הפרט קשרים חברתיים עם יחידים וקבוצות שהופכים להיות עבורו מעין "רשת בטחון": קרקע בטוחה לעמוד עליה, כרית המגנה מפני חבטות, כתף להישען עליה, יד האוחזת ומונעת נפילה (Cobb, 1976; Cohen & Wills, 1985). הנורמה הרווחת בחברה היא שלפרטים יש מערכות תמיכה חברתית מגוונות; אינדיוידואליסטים נחשבים לחריגים ולעיתים קרובות כטיפוסים בעייתיים (Duck & Silver, 1990). סקירות ספרות מקיפות על התיאוריה והמחקר של תמיכה חברתית (ראה לדוגמה: ,Sarason, Sarason, & Pierce, 1990; Vaux (1988) מביאות למסקנה שזהו אחד ממשאבי הכוח הנפשי העיקריים - אם לא המרכזי שבהם - לאדם המתמודד עם קשיים במהלך חייו.

ואמנם, המחקר הפסיכולוגי רב-השנים העלה שקיומה של תמיכה חברתית עבור הפרט הנתון במצוקה לסוגיה מהווה משאב משמעותי להתמודדות והתגברות על קשיים רגשיים (Sarason, Sarason, & Pierce, 1994). יתר-על-כן, המחקר הפסיכולוגי מצא כי לא רק, או לא בהכרח, קיומה בפועל של תמיכה חברתית מהווה מקור כוח ותקווה עבור הפרט, אלא תפיסתו את מצבו בהקשר לקיומה של תמיכה חברתית עבורו. במילים אחרות, אמונותיו, ייחוסיו וציפיותיו של הפרט בהקשר לקיומה של מערכת חברתית תומכת בו הם כנראה הגורמים הפסיכולוגיים המשמעותיים לתחושותיו ש"הוא לא לבד" וש"יש לו על מי להישען". עניין זה מחזק את הגישה - המשותפת לשיטות פסיכולוגיות רבות - הטוענת כי להבניה הקוגניטיבית של עולמו של הפרט יש תפקיד מרכזי ביכולתו להתמודד עם קשיים.

תפיסה קונסטרוקטיביסטית זו, כשם שגם תפיסות הנשענות על הנחות אחרות, הייתה בבסיס ה"טכניקה" המכונה "קבוצות תמיכה" (מונחים אחרים ומקבילים המקובלים הם: "קבוצות לעזרה-עצמית" ו"קבוצות לסיוע הדדי") שהופיעה בצורה בולטת בראשית שנות ה-80 והתפשטה לתחומים רבים ושונים של מצוקה אישית (,Knight, Wollert, Levy, Frame, & Padgett, 1980; Zimmerman Reischi, Seidman, Rappaport, Toro, & Salem, 1991). קבוצות כאלו, המורכבות בדרך-כלל ממספר מצומצם של משתתפים (ששה עד 12, נפגשות באורח סדיר (בדרך-כלל אחת לשבוע או אחת לשבועיים) למשך תקופה שנעה בין מספר חדשים למספר שנים, בעזרת מנחה. המנחה עשוי להיות איש מקצוע (יועץ, פסיכולוג, עובד סוציאלי) או אדם הסובל מאותה מצוקה ואשר לו התנסות קודמת בקבוצה דומה ולעיתים גם הכשרה כלשהי (או הנחיה) בניהול קבוצה. עם זאת, קבוצות תמיכה יכולות להתנהל, בעיקרון, גם ללא מנחה, בעיקר באם לחבריהם יש הסכמה ברורה בדבר "חוקים ונהלים" של פעילות הקבוצה. התפקיד המרכזי של קבוצת תמיכה - המבוססת, כאמור, על קבוצת עמיתים אשר להם גורם מצוקה דומה, אשר נוצרת לתכלית זו - הוא להציע, באופן הדדי, תמיכה חברתית מתמשכת. תמיכה זו באה לידי ביטוי בדרכים ובערוצים שונים: ביטוי רגשות שליליים (כגון: פחדים, דאגות, ייאוש), שחרור לחץ והתפרקות ממתחים; קבלת סיוע רגשי ועידוד; קבלת מידע, עצות והדרכה; קבלת עזרה פרקטית בקשיים שונים; ועוד. חוקרים מעלים אף את העניין שחלק נכבד מהתחזקות המשתתפים בקבוצת תמיכה נוצר לא רק על-ידי קבלת הסיוע אלא גם באמצעות נתינתו. כלומר, משתתפים מרגישים מחוזקים על-ידי כך שהם מתנסים בחוויית מתן העזרה לאחרים במצבם (,Lieberman & Videka-Sherman, 1986; Matton 1988). בנוסף, ההיכרויות והיחסים הנרקמים במפגשי קבוצת התמיכה מהווים בסיס ליצירת קשרים וחברויות המתמשכים מחוץ לקבוצה ואף לאחר שהקבוצה מפסיקה להתקיים. קבוצות תמיכה מהוות כלי ייעוצי אפקטיבי למגוון בעיות ומצוקות אנושיות ומתאימות לאנשים מרקעים, בעלי אישיות, שכבות גיל ונתוני רקע אחרים שונים (Pearson, 1990).

קבוצות תמיכה רבות פועלות בעולם המערבי. לפי אחת ההערכות, מלפני מספר שנים (Katz, 1993), בארה"ב לבדה פועלות בו-זמנית למעלה מחצי מליון קבוצות כאלו, בהן מעורבים לפחות 10 מליון חברים. מחקרים על מידת העזרה בפועל המושגת באמצעות קבוצות תמיכה בתחומי מצוקה שונים, וזאת בנוסף לפרסומים של מאות תיאורי מקרים מוצלחים מראים, בדרך כלל, כי המשתתפים אמנם יוצאים מההתנסות בקבוצה יותר מעודדים, אופטימיים, בעלי-בטחון, ומצוידים בכלי התמודדות מגוונים בהשוואה למצבם לפני ההשתתפות בה (Humphreys & Rappaport, 1994; Trojan, 1989). קבוצות תמיכה שונות פועלות אף בארץ, אם כי הן פחות נפוצות וידועות לאוכלוסייה מאשר בארצות רבות אחרות. בין השאר, פועלות בארץ קבוצות תמיכה המיועדות למשפחות של חולי אלצהיימר, לאלכוהוליסטים, לאנשים בהליכי גירושין, להומוסקסואלים/לסביות, למשפחות חללי צה"ל, ועוד.

למרות הפופולריות וההצלחה של קבוצות תמיכה, הן אינן נעדרות בעיות ומגבלות. בין הבעיות הנפוצות ניתן לציין את הגורמים של: א. אנשים המתגוררים באזורים מבודדים או רחוקים ממרכזי אוכלוסין מתקשים להשתתף בקבוצות תמיכה בשל מרחק וזמן הנסיעה וחוסר במספר מספיק של משתתפים להקים קבוצה מקומית; ב. הוצאות כספיות הכרוכות בהשתתפות בקבוצה, כמו מחיר נסיעה או חנייה, או תשלום עבור השגחה של ילדים. גורם זה רלוונטי במיוחד, כמובן, לאנשים מעוטי הכנסה; ג. אנשים רבים מתקשים לחשוף מידע אישי במגע פנים-אל-פנים עם אנשים אחרים, זרים להם, בשל חשש מחוסר סודיות, הרצון לשמור על אנונימיות (של אנשים מפורסמים, למשל), והחשש מהכתמה וחשיפה הכרוכות בעצם ההשתתפות בקבוצה; ד. מגבלות פיזיות הכרוכות בנכות, מחלה או גיל מונעות השתתפות מאנשים רבים שהיו עשויים להיות מעונינים להשתתף בקבוצת תמיכה. פתרון אפשרי (לא נטול בעיות ומגבלות אף הוא, כפי שמצוין בהמשך) העונה על נושאים אלו הנו קיום קבוצות תמיכה מקוונות, כלומר, באמצעות תקשורת מתווכת מחשב.

האינטרנט ותקשורת מתווכת מחשב

האינטרנט מהווה רשת תקשורת רחבת ממדים המחברת מיליוני מחשבים אישיים, מחשבי שרת, ורשתות תקשורת מקומיות. מבחינה טכנית, הולכת התקשורת מתבצעת באמצעים ובערוצים שונים, מקווי טלפון וכבלי טלוויזיה ועד לתקשורת אלחוטית ולוויינית. עניין זה אינו רלוונטי עבור המשתמש הבודד, אשר משתמש במחשב האישי שלו כאמצעי להתקשרות עם אנשים אחרים, בדרך-כלל בתמליל כתוב (באמצעות הקלדת "הודעות"), אך גם בדיבור (באמצעות מיקרופון ורמקולים המחוברים למחשב) ובצפייה (באמצעות מצלמה המחוברת למחשב ומסך המחשב). האמצעים הטכנולוגיים ההולכים ומשתכללים בקצב מהיר מאד מאפשרים תקשורת מהירה, מדויקת וזולה (יחסית לאמצעים רבים אחרים) בשימוש במחשב ביתי רגיל המחובר לרשת האינטרנט באמצעות קו טלפון וספק שירותי אינטרנט (כגון נטוויז'ן או אינטרנט זהב).

רשת האינטרנט פותחה בראשיתה לצורך תקשורת נתונים בין מוסדות מחקר ואקדמיה וכן לצרכים צבאיים. עד מהרה היא הפכה לאמצעי תקשורת מרכזי לא רק בין מוסדות וגופים, אלא בין אנשים העובדים במקומות אלו, ואחר-כך גם באוכלוסייה הכללית. במקביל, שיפורים טכנולוגיים הביאו להתפתחותה של מערכת הפעלה ידידותית למשתמש, אמינה מאד, בעלת חזות מושכת, ובמחיר השווה לכל נפש. מלבד תקשורת נתונים, הפכה הרשת להיות אמצעי פשוט, אמין ומיידי להעברת כל סוג של מידע וקבלתו. השימושים ברשת הלכו והתרחבו, בין השאר, לעניינים חינוכיים, בידוריים, ומסחריים.

יישומים מקצועיים שונים של מקצועות חברתיים (פסיכולוגיה, ייעוץ, עבודה סוציאלית, ועוד) ורפואיים הותאמו לשימוש באינטרנט והוצעו לאנשי מקצוע ולקהל הרחב, כנגד תשלום או בחינם, החל מראשית שנות ה-90. יישומים אלו כוללים עניינים שימושיים מגוונים, כגון: מאגרי מידע מקצועי, שאלונים ומבחנים פסיכולוגיים, מידע על שירותי ייעוץ וטיפול, התייעצות עם אנשי מקצוע, וטיפול או ייעוץ נפשי באמצעות התכתבות בדואר אלקטרוני (ברק, בדפוס; Barak, in press לפירוט ודוגמאות). מספר המשתמשים בשירותים אלו עולה בהדרגה, השירותים עצמם הולכים ומשתפרים, והם הולכים והופכים לחלק בלתי-נפרד מסל ההיצע המקצועי של תחומים מקצועיים שונים, כולל חינוך (Minoli, 1996), רפואה (McLaren & Ball, 1997) בריאות הנפש (Stamm, 1998) וייעוץ פסיכולוגי (Sampson, Kolodinsky, & Greeno, 1997).

התקשורת הבין-אישית מתווכת המחשב ורשתות התקשורת הפכה להיות נושא ללימוד ומחקר מחד ולפיתוח טכנולוגיות מתקדמות מאידך. כתבי-עת מיוחדים - מדעיים ופופולריים גם יחד - יוחדו אך ורק לנושא זה, פותחו מודלים תיאורטיים להסבר וניבוי התנהגויות אנשים במצבים כאלו, ונאסף חומר אמפירי רב על אפיוני התנהגות אנושית זו (ראה, למשל: & ,Sudweeks, McLaughlin Rafaeli, 1998). במקביל, יושמו בשטח הידע והניסיון הרב שהצטברו כבסיס לפיתוח טכנולוגי ופונקציונלי של כלים ידידותיים ואמינים לצורכי המשתמשים.

תקשורת מקוונת באינטרנט

בעיקרון, ניתן לסווג את התקשורת המקוונת באמצעות האינטרנט לתקשורת יחידנית מול קבוצתית: תקשורת יחידנית משמשת להתקשרות בין שני משתמשים יחידים, בעוד שתקשורת קבוצתית משמשת להתקשרות בין חברי קבוצה (כמעט לא מוגבלת בגודלה) של משתמשים. סיווג נוסף, בלתי-תלוי בסיווג הקודם, מתייחס לתקשורת בזמן אמיתי (תקשורת סינכרונית) מול תקשורת מושהית (תקשורת לא-סינכרונית): תקשורת סינכרונית מתקיימת כשהמשתמשים מחוברים ומתקשרים ביניהם באותו זמן, בעוד שתקשורת לא-סינכרונית מתקיימת כשהמשתמשים שולחים או מקבלים מסר ביוזמתם על-פי זמנם-הם. ארבעת הסוגים הנוצרים מחלוקה זו מהווים למעשה את ארבע שיטות התקשורת הרווחות באינטרנט (וכן בחלוקה פנימית נוספת אך פחות מהותית): תקשורת יחידנית סינכרונית מתקיימת בין שני משתמשים המחוברים למחשבים האישיים שלהם בו-זמנית ומתקשרים באמצעות כתיבה (למשל: בתוכנת ICQ הידידותית והמופצת בחינם), בדיבור (מה שמכונה טלפוניה, כמו בתוכנת Internet Phone), או בדיבור המשולב בצפייה הדדית, מה שמכונה וידיאוקונפרנסינג. תקשורת יחידנית לא-סינכרונית מתאפשרת באמצעות דואר אלקטרוני, שיכול אף לכלול נספחים של קבצי קול ותמונה. תקשורת קבוצתית סינכרונית מתקיימת ב"חדר שיחה" (Chat Room) מדומה (וירטואלי) הנמצא באתר אינטרנט אליו מתחברים משתמשים ומקיימים ביניהם שיחה חופשית בנושא מוסכם מראש או ללא נושא ספציפי (אפשרות אחרת היא להתחבר, באמצעות תוכנת mIRC הידידותית והמופצת בחינם לאחד ממאות שרתי אינטרנט בעולם, כולל בישראל, המיועדים מלכתחילה לקיום שיחות סינכרוניות באינטרנט). תקשורת קבוצתית לא-סינכרונית מתקיימת בעיקרון בשני אופנים: א. באמצעות "רשימת תפוצה" (ListServ) של כתובות דואר אלקטרוני, כך שמכתבו של מי ששולח מכתב בדואר אלקטרוני לכתובת הקבוצה מופץ בו-זמנית לכל הרשומים בקבוצה; ב. באמצעות כתיבה לתוך דף אינטרנט המרכז ומאפשר רישום מצטבר וקריאה מסודרת (על-פי רוב לפי נושא, תאריך, או מחבר) של כל המכתבים הנשלחים אליו (מה שמכונה Newsgroup או Forum). אמצעי התקשורת הקבוצתיים, מכל הסוגים, עשויים להיות "סגורים", כך שרק משתמשים מורשים יכולים להיכנס אליהם (באמצעות הזדהות בשם וסיסמה), או פתוחים לכל משתמש.

היכולת לקיים תקשורת קבוצתית באינטרנט מחד, והבעיות המאפיינות קבוצות התמיכה אשר צוינו לעיל מאידך, עודדו את הרעיון לקיים קבוצות תמיכה מקוונות למשתמשים מעונינים ואשר להם הציוד הטכני המתאים ומיומנויות הפעלתו. ואמנם, החל מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים החלו להופיע קבוצות כאלו. בעוד שזו הייתה תופעה שולית בעבר, כיום הנה תופעה רחבת ממדים ויש המעריכים כי מתקיימות כיום בעולם (בעיקר בארה"ב, קנדה, בריטניה, ואוסטרליה) אלפי קבוצות תמיכה מקוונות לצרכים רבים ומגוונים (,Grohol White & Madara, 1998 ;1998).

השימוש בקבוצות תמיכה מקוונות ואפיוניהן

כאמור, שיח קבוצתי ברשתות מחשבים החל כפורום לדיונים והתייעצויות מקצועיים ולהחלפת מידע בקרב אנשי מקצוע ומשתמשי מחשב. עד מהרה הפכו קבוצות דיון אלו לאמצעי להתחלקות בהתנסויות אישיות, להחלפת מידע רלוונטי, לשחרור לחצים נפשיים, ולהציע ולקבל תמיכה רגשית. במהלך שנות התשעים הוצעו באינטרנט אלפי קבוצות דיון - רובן פתוחות להצטרפות כל מי שמעוניין בכך - בנושאים רבים ומגוונים. הנושאים התרכזו, בדרך כלל, במצוקות פסיכולוגיות מסוימות, כמו קבוצות מיועדות לחולי איידס, נשים שעברו כריתת שד, הורים המתקשים ביחסים עם מתבגרים, אמהות/אבות גרושים, חולי סרטן, ועוד. הוצעו שיטות תקשורת שונות, על-פי המתואר לעיל, וכולן זכו להשתתפות ערה של משתתפים, מה שהביא בעקבותיו הצע הולך וגדל של קבוצות נוספות, בתשלום או בחינם.

מספר תהליכים מעניינים מאפיינים קבוצות תמיכה מקוונות. ראשית, במקביל למה שהוזכר קודם, אותם "גורמים טיפוליים" המאפיינים תהליכים קבוצתיים (כגון: לכידות קבוצתית, קתארזיס) בקבוצות פנים-אל-פנים מתקיימים בקבוצות מקוונות (Weinberg, Uken, Schmale, & Adamek, 1995). שנית, תופעה שכיחה בקבוצות מקוונות היא - בניגוד לקבוצת פנים-אל-פנים - שמתרחשת בהן הסרה מהירה מאד של עכבות והמשתתפים יוצרים קשר ישיר ואמיתי מהר מאד. בעוד שיש בכך החשה מבורכת של תהליכים קבוצתיים רגילים, הרי שהסרת עכבות זו מלווה לעיתים קרובות אף בביטויים ישירים וכמעט חסרי-גבולות של תוקפנות ובוטות. תופעה שכיחה המתרחשת בקבוצות מקוונות היא בוטות ואלימות מילולית, או התאהבות מהירה מאד & Huang & Alessi, 1996; Sproull) (Kiesler, (1995. מספר גורמים יכולים להסביר התנהגויות "על-אישיות" (hyperpersonal; Walther, 1996; Walther & Boyd, 1997) אלו, כמו למשל תגובתיות-יתר הנגרמת בשל העדר קשר-עין, מיקוד המסר בצורה מרוכזת בשל הפורמט הכתוב, השימוש הנפוץ בשמות בדויים, התייחסות לאדם אחר כאל אובייקט בשל העדר דמות אמיתית נוכחת מולו, ועוד. תופעה שלישית המתרחשת בקבוצות מקוונות היא שלמרות ההתקשרות באמצעות מחשב, בין המשתתפים נוצרת תחושה של קשר בין-אישי ושל שייכות לקבוצה, והם מתנהגים בדרכים הדומות מאד לדרכים בהם מתנהגים המשתתפים בקבוצות של פנים-אל-פנים, כולל הקשבה ותשומת-לב, דאגה ואכפתיות, רצון להושטת עזרה, ועוד (Wellman, 1997; Wellman & Gulia, 1995). תופעה מעניינת נוספת היא
ששיעור הגברים המשתתפים בקבוצות מקוונות עולה בהרבה על שיעורם בקבוצות פנים-אל-פנים. הסבר אפשרי לכך הוא בגלל השימוש הנפוץ יותר אצל גברים בטכנולוגיות מתקדמות. הסבר אפשרי אחר הוא שגברים נרתעים יותר מקבלת עזרה, ולכן הדרך האנונימית ושאין בה קשר-עין מקל עליהם את ההשתתפות.

אחד הנושאים שזכה לדיונים אינטנסיביים בספרות המקצועית הוא: כיצד ניתן להביע רגשות באמצעי כה "קר ומנוכר" כמו המחשב? כיצד ניתן להראות לאדם אחר תחושות של דאגה, אכפתיות, כבוד, או חיבה? כיצד ניתן, באמצעות תמליל כתוב בלבד - ללא ביטויים לא-מילוליים וקשר-עין - להעביר ולקלוט מסרים בצורה מדויקת? מכיוון שתקשורת בין-אישית הנה בלב התהליכים הפסיכולוגיים (ובתהליכים קבוצתיים), הרי ששאלות אלו הנן בעלות חשיבות עליונה בהתייחס לתהליכים ולתוצרים של קבוצת תמיכה מקוונת (ראה, לדוגמה: & Murphy Mitchell, 1998; Polauf, 1998). עם זאת, המחקר והניסיון המצטבר מלמדים כי בפועל התקשורת הבין-אישית המוגבלת במהותה אינה מהווה מכשלה מבחינה זו, וזאת בשל שני טעמים עיקריים: ראשית, יש אפשרות להשתמש בקודים מקובלים להבעת רגשות, ואפילו נימים רגשיים. למשל, פותחו סימנים כלליים שונים או ראשי-תיבות על-מנת לסמל הרגשות של עליצות וחיוך, על-ידי הסימן (:, או עצב על-ידי הסימן )-:, loa (laughing out aloud לציון חוויית צחוק, ועוד. בנוסף, משתמשי תקשורת מתווכת מחשב רבים קובעים ביניהם סימנים מוסכמים ספציפיים להבעת רגש זה או אחר. שנית, מסתבר שבכל זאת באמצעות מלל כתוב בלבד ניתן להביע תחושות בצורה לא פחות ברורה מאשר במצב של פנים-אל-פנים. יתכן וזהו השפע והעושר הטמונים בשפה, השטף (או הצמצום) המילולי, או הספונטניות של התגובה גורם זה או אחר הקיימים בתקשורת הכתובה מסוגלים ליצור קשר רגשי ולהוות בסיס ליחסים בין-אישיים בצורה משמעותית.

דוגמאות לקבוצות תמיכה מקוונות

מאמרים לא מעטים התפרסמו בספרות המקצועית בשנים האחרונות לגבי קבוצות תמיכה מקוונות. חלק ממאמרים אלו תיאר את השיטה והתהליכים, וחלק אחר התייחס לבדיקה אמפירית של הצלחת ההתערבות ו/או שאלות מחקריות אחרות. להלן מספר דוגמאות לפרסומים אלו:

סאלם, בוגר וריד (Salem, Bogar, & Reid, 1997) חקרו קבוצת תמיכה מקוונת המיועדת לאנשים הסובלים מדיכאון. הקבוצה הייתה פתוחה ולא-סינכרונית, כלומר, בשיטה של פורום פתוח בתמליל המופיע בדף אינטרנט.
במהלך שבועיים של איסוף הנתונים, השתתפו בפורום 533 משתתפים (מרביתם גברים) אשר כתבו 1,863 "הודעות". החוקרים מצאו כי %92 מהמשתתפים הצהירו על היותם במצב דיכאוני, והשאר היו בני-משפחה של כאלו וכן מספר אנשי מקצוע. החוקרים ניתחו את תכני המסרים על-פי המידה של בקשת עזרה, התמיכה החברתית שהובעה בהם, החשיפה-העצמית, התגובות הרגשיות שהובעו, וגורמים המתייחסים לקבוצה, והשוו מרכיבים אלו לקבוצות תמיכה של פנים-אל-פנים. החוקרים דיווחו על אווירה חיובית מאד שליוותה את הקבוצה אשר אפשרה שיתוף-פעולה הדדי. מרבית המסרים התמקדו בהבעת תמיכה רגשית (ביטויי אמפתיה וקבלה) ופחות בסיוע במישור החשיבתי - גורם דומה לזה שנמצא בקבוצות תמיכה פנים-אל-פנים. ממצא מעניין היה שרמת החשיפה-העצמית היתה גבוהה באופן משמעותי מאשר בקבוצות פנים-אל-פנים. ההסברים שניתנו לכך היו שהאנונימיות בקבוצה המקוונת עודדה יתר חשיפה, וכן שבשל חוסר קשר העין ההתמקדות הייתה בנושא המהותי ופחות בעניינים נלווים ולא רלוונטיים (כמו עיסוק, גיל, וכדומה). מעניין לציין כי מספר הגברים אשר השתתפו בקבוצה היה בשיעור גבוה, וזאת בניגוד למקובל בקבוצות פנים-אל-פנים ובניגוד להנחה הרווחת כי נשים סובלות מדיכאון יותר מגברים. כמוזכר לעיל, ניתן לשער כי הסיטואציה האנונימית והחשיפה המינימלית הם אלו שהקלו על גברים את ההשתתפות, בנוסף להיותם מצויים יותר בטכנולוגיות.

ווינזלברג (Winzelberg, 1997) חקרה אף היא קבוצת תמיכה מקוונת שהתנהלה בפורום פתוח לא-סינכרוני, שהייתה מיועדת לאנשים עם הפרעות אכילה. בקבוצה השתתפו 70 משתתפים (68 נשים ו-2 גברים) עם בעיות
בולימיה ואנורקסיה, חלקם היו מאושפזים בעבר, וחלקם השתתפו בקבוצה בשל בן-משפחה הסובל מבעיית אכילה. בדומה לקבוצת תמיכה פנים-אל-פנים העוסקת בהפרעות אכילה, מצאה החוקרת כי מרבית המסרים (%31) עסקו בחשיפה אישית, ולאחר מכן דורגו מתן מידע ועיצות ספציפיות (%23), והבעות של תמיכה רגשית (%16), ובאחוזים נמוכים יותר בקשות למידע, בקשות לסיוע, ושאילת שאלות על אחרים בקבוצה. בדומה לקבוצת פנים-אל-פנים, המסרים בקבוצה התייחסו למגוון רחב של תכנים, כולל ההיבטים הנפשיים, החברתיים והרפואיים של הפרעות האכילה, עידוד ותמיכה רגשית, ומתן עיצות פרקטיות. כמו כן, בדומה לקבוצת תמיכה פנים-אל-פנים, המשתתפים התייחסו באורח אישי וחם האחד לשני, הציעו וקיבלו תשומת-לב, דאגה ואכפתיות, סיפקו משוב ועיצות. כאשר משתתף חשף עצמו ובעיותיו, הקבוצה הפנתה אליו תשומת-לב והוא זכה להיות במרכז, להישאל שאלות, ולקבל תמיכה. כמו כן, מצאה החוקרת כי התקיים בקבוצה שוויון שחצה גבולות של גיל, עיסוק, או רמת השכלה, וההתייחסות הייתה דומה לכל משתתף. גם בעניין זה ניתן לשער כי זוהי תוצאה ישירה של צורת הקשר שנוצרה בין המשתתפים בקבוצה המקוונת.

מספר מחקרים עסקו בתמיכה קבוצתית מקוונת לנשים שחלו בסרטון השד ,Sharf, 1997; Weinberg, Schmale, Uken, & Wessel, 1996; Weinberg (Uken, Schmale, & Adamek, 1995 (רובן לאחר כריתת שד). מעצם טבעה של הבעיה, קבוצות אלו היו קטנות למדי (שש עד שמונה משתתפות) וסגורות, והתבססו על רשימות תפוצה של קבוצות דואר אלקטרוני שכללו את חברות הקבוצה בלבד. הנשים התחלקו ביניהן באורח מלא ומפורט על חוויותיהן הרפואיות והנפשיות, כולל רגשות של פחדים ודאגות, כאבים, ייאוש, ועוד. המשתתפות הביעו התעניינות רבה האחת בשניה, ביקשו לדעת פרטים מלאים, השוו בין התנסויותיהן לביו אלו של האחרות, ויותר מכל - ביטאו מידה רבה מאד של עידוד, השתתפות, סיוע והעצמה באופנים שונים. המסרים במהלך הקבוצה וכן הדיווחים לחוקרות היו שההתנסות בקבוצה תרמה רבות להתחזקותן הנפשית של המשתתפות. אחד הנושאים שהועלו במחקרים אלו היה שעצם הכתיבה היווה גורם תרפויטי עבור המשתתפות. עניין זה מוזכר גם לגבי ביבליותרפיה (Doll & Doll, 1997), ומרמז לאפשרות של מקור התועלת המיוחדת שבעזרה המקוונת.

פין ולוויט (1994 ,Finn & Lavit) חקרו קבוצת תמיכה מקוונת המיועדות לאנשים (בעיקר נשים) שחוו תקיפה מינית על סוגיה. שיטת הקבוצה שהם בדקו הייתה מהסוג של תקשורת קבוצתית בזמן מושהה באמצעות פורום כתוב פתוח המתנהל על-גבי דף אינטרנט. במחקרם, החוקרים אספו נתונים על חמש קבוצות שונות, ודגמו מסרים מכל אחת מהן. הם מצאו - בהתייחס לנתונים שנמסרו על-ידי המשתתפים - שההשתתפות בפעילות הקבוצה הייתה הטרוגנית מבחינת אזור מגורים, גיל, רמת השכלה וכד' והיחסים בין חברי הקבוצה היו על בסיס שוויוני לגמרי. זמני הכתיבה של המסרים היו מגוונים, והמשתתפים כתבו בכל שעות היממה (מן הסתם על-פי הצורך הנפשי שלהם מחד והנוחות לכתיבה מאידך). רבים כתבו אף בשעה שהיו חולים. ההודעות בפורום כללו סוגים שונים של מסרים, כולל הבעות רגש, סיפורי חוויות, מתן עיצות ומידע לאחרים, והבעות שונות של תמיכה באחרים. החוקרים מצאו כי השימוש האינטנסיבי בקבוצה הראה על-כך שהפורום היווה אמצעי עזרה חשוב למשתתפים, וניכר שאנשים שהיו חרדים, התביישו או התקשו להגיע לקבוצה רגילה מצאו בפורום זה מענה הולם לצורכיהם. עם זאת, הם הדגישו שהקבוצה המקוונת אינה אמצעי מתאים לבעלי הכנסה או השכלה ברמה נמוכה. Finn (1995), בדומה למחקר הקודם, חקר את תרומתה של קבוצת תמיכה מקוונת לנשים שעברו תקיפה מינית. כמו כן, הוא בדק באם השתתפות בקבוצה מקוונת, בנוסף להשתתפות בקבוצת תמיכה פנים-אל-פנים, עשויה להיות מועילה. במחקרו זה הוא השתמש בשתי סטודנטיות אשר השתתפו בשני סוגי הקבוצות גם יחד ועקב אחר התנסויותיהן. במעקב לאורך זמן, דיווחה אחת הסטודנטיות על כך שההשתתפות בשתי הקבוצות בעת ובעונה אחת הנה משמעותית ומועילה בשבילה והמשיכה, במקביל, להיעזר בשתיהן. לעומת זאת, מצאה הסטודנטית השניה כי למרות שקבוצת התמיכה המקוונת היוותה מקור תמיכה טוב בשבילה, היא העדיפה את קבוצת הפנים-אל-פנים בלבד, והפסיקה את השתתפותה בקבוצה המקוונת לאחר כשבועיים. ניתן כנראה לשער מכך כי קבוצת תמיכה מקוונת - כשם גם קבוצת פנים-אל-פנים - אינה מתאימה לכל אדם, אלא יש כנראה אפיונים אישיים שנמצאים באינטראקציה עם התועלת האישית.

גם מורסאנד (Moursand, 1997) חקרה את האפקטיביות של קבוצת תמיכה מקוונת שהייתה מיועדת לאנשים שהתנסו בסוגים שונים של ניצול מיני. גם במחקר זה נחקרו קבוצות מקוונות לא-סינכרוניות שהתנהלו באמצעות כתיבה לדף אינטרנט. בפועל, נאספו נתונים על שלש קבוצות שונות במשך השנה הראשונה לפעילותן. בסך-הכל השתתפו בקבוצות 183 חברים, אך חלקם כתבו מספר מועט של הודעות ולא היו פעילים בכתיבה (אך אולי היו פסיביים וקראו באורח שותף את הודעות שאר המשתתפים).

דייויסון ופנבייקר (Davoison & Pennebaker, 1997) חקרו גם הם את אותה שיטה של תקשורת לתמיכה קבוצתית (כלומר, פורום פתוח המתנהל בכתיבה בדף אינטרנט) לגבי אנשים החולים במחלות שונות. למרות שהרקע של הבעיה הנפשית במקרה זה הנו רפואי, ולא פסיכולוגי בעיקרו, הרי שאנשים החולים במחלות מסוימות זקוקים להתייחסות גם לקשייהם הרגשיים ועשויים למצוא תמיכה על-ידי התקשרות עם אנשים אחרים הסובלים מאותה מחלה. הדבר אמור בעיקר לגבי מחלות שיש להן אמנם השלכות נפשיות או פגיעה באורח החיים הנורמלי, כמו סרטן מסוגים שונים, אי-ספיקת כליות, ספחת (פסוריאזיס), סוכרת, עייפות כרונית, מחלות לב, ועוד. קבוצת התמיכה המקוונת עשויה להתאים במיוחד לאוכלוסייה זו בשל היותה אלטרנטיבה נוחה לתקשורת פנים-אל-פנים למי שמוגבל מבחינה פיזית (בתנועה, או בהתרחקות מאזור מסוים, למשל) או שאינו רוצה להיחשף ברבים מבחינת מראהו.

חלק מקבוצות התמיכה בנושאים רפואיים, אגב, משמשים בני משפחה של חולה, ולא רק את החולים עצמם. החוקרים מצאו פעילות רבה מאד בכל הקבוצות, כשההשתתפות הרבה ביותר, כצפוי, הייתה של חולים, יותר מבני משפחה או אנשי מקצוע. כמו כן נמצא כי בסך-הכל השתתפו בקבוצות יותר נשים מגברים, אם כי ממצא זה עלול להיות מוטה בשל המספר הגדול, יחסית, של קבוצות תמיכה ספציפיות לנשים חולות סרטן שד. בכל הקבוצות נמצאה פעילות אינטנסיבית של התחלקות רגשית , עידוד, ומתן עיצה ומידע. כמו כן נמצא כי יש אופי שונה באופן משמעותי לקבוצות מקוונות על-פי סוג המחלה; המשתתפות בקבוצות התמיכה של חולות סרטן השד גילו חמימות רבה, המשתתפים בקבוצות התמיכה לחולי דלקת פרקים התאפיינו בסגנון ענייני ורגוע, ואילו המשתתפים בקבוצות תמיכה לחולי סוכרת התאפיינו בסגנון צורמני ולעיתים אף עוין. לא ניתן הסבר להבדלים אלו והדבר מצריך, כמובן, מחקרים נוספים.

קולון (Colon, 1996) יזמה, הנחתה ודיווחה על קבוצת תמיכה מקוונת לא-סינכרונית (שהתנהלה באמצעות סבבי דואר אלקטרוני) וסגורה שיועדה למשתתפים שנזקקו לתמיכה נפשית, אך ללא בעיה ספציפית משותפת. הקבוצה הייתה בת שמונה חברים, וחבריה התחייבו להשתתף בה למשך שלושה חדשים לפחות, לכתוב לקבוצה לפחות שלש פעמים בשבוע, ובזמנים מסוימים (שנקבעו מראש) להיות מחוברים לאינטרנט כך שיקבלו את הדואר האלקטרוני ויענו עליו בזמן אמיתי (כתחליף לחדר שיחה סינכרוני). חברי הקבוצה עברו סינון מוקדם, שהתמקד במוטיבציה שלהם להשתתף בקבוצה, מידת המחויבות שלהם לתהליך, והצורך שלהם בתמיכה. החוקרת דיווחה על הצלחה רבה של הקבוצה, על פי המשוב שקיבלה מהמשתתפים והרצון שלהם להמשיך את הפעילות בקבוצה. היא מצאה שלקבוצה המקוונת היו יתרונות רבים על קבוצת פנים-אל-פנים, בעיקר בעצם העובדה שמשתתף היה יכול לפנות לקבוצה ולהביע את מה שרצה בכל זמן שרצה בכך. במקביל, בדרך-כלל קיבלו המשתתפים תגובות תוך זמן קצר יחסית, כך שנחסך מהם זמן ההמתנה ממפגש אחד למשנהו של קבוצה רגילה. קולון התייחסה לחוסר באמצעי תקשורת לא-מילולית כאל חסרון בולט של הקבוצה המקוונת. עם זאת, היא טוענת כי מהר מאד עניין זה מפסיק להיות מרכיב מרכזי בשל כך שמשתתפים בקבוצה המקוונת מגיבים למה שהם תופסים בדמיונם את דמותו והתנהגותו של חבר קבוצה אחר. כמו כן, היא מדווחת - בדומה לממצאיהם של .Weinberg et al (1995) שהוזכרו לעיל - כי בקבוצה המקוונת נוצרים תהליכים קבוצתיים של קונפליקטים, חזרות, לכידות, התנגדות, וכדומה.

מורסאנד (Moursand, 1997) חקרה את השימוש וההצלחה של תמיכה קבוצתית מקוונת שהייתה מיועדת לאנשים שחוו ניצול והתעללות מיני, בחדר שיחה סינכרוני שכונה "השמורה". המיוחד בחדר שיחה זה היה שבנוסף לאפשרות של התקשורת באמצעות תמליל בין המשתתפים, היו בו גם אפשרויות גרפיות שונות, שימוש בסמלים על-מנת להעביר מסרים ספציפיים או להביע הרגשות (למשל: לקטוף פרח ולמסור למשתתף אחר בקבוצה), וכן אפשרות לשוחח בדו-שיח סגור בין שני משתתפים שבחרו "לצאת מהחדר". כל המשתתפים, בעיקרון, היו אנונימיים לחלוטין. במהלך השנה שנמשך המעקב, נמצא כי השתמשו ב"שמורה" 183 איש אשר נכנסו ופעלו, בממוצע, 15 פעם כל אחד. החוקרת מצאה כי מסרי התמיכה כללו עידוד ומשוב חיובי, מתן מידע מסוגים שונים, העברת רגשות, ועוד. מסרי התמיכה הלכו וגברו ככל שהאנשים השתייכו יותר זמן ל"שמורה". קטגוריית התמיכה העיקרית שאליה השתייכו המסרים הייתה "שיוכיות", כלומר, חיזוק התחושה העצמית של השתייכות לקבוצה, לחברה, למשפחה, לקהילה, וקשרי הידידות שנוצרו בין חברי הקבוצה. המשתתפים דיברו "על הכל" בצורה פתוחה, הביעו מגוון של הרגשות כמו כעס, פחד, רצון לנקמה, וסיפרו חוויות מפורטות של החוויות הקשות שעברו. מסרי התגובות כללו, כאמור, סוגים שונים של הבעות תמיכה, ובעיקר חזר ונשנה המסר של "אני כאן בשבילך". ניכר היה שהמשתתפים מצאו ב"שמורה" מקום נינוח ובטוח לתמיכה נפשית לה היו זקוקים. ואמנם, בניתוח התכנים של המסרים, החוקרת מצאה כי המשתתפים מצאו בקבוצה מקור יעיל ומרכזי לתמיכה חברתית שסייעה להם רבות בקשייהם הרגשיים.

מגבלות ובעיות בקבוצות תמיכה מקוונות

כנזכר לעיל, קבוצות תמיכה מקוונות אינן נעדרות מגבלות ובעיות. בנוסף לנושאים שהוזכרו קודם (למשל: גילויי תוקפנות ובוטות), ניתן להזכיר כמה גורמים נוספים (,King & Moreggi, 1998; Krumboltz & Winzelberg, 1997; Lebow Reid, 1994; Young, 1996 ;1998): א. קיימות מגבלות וכן קשיים טכנולוגיים העלולים לשבש את הפעילות התקינה של התקשורת או של המחשב האישי ובכך לפגום במהלך הפעילות הקבוצתית. גורם זה עלול לשבש את מהלך הפעילות בקבוצה ואף לגרום לנזק ממשי למשתתפים ברגעים נפשיים רגישים; ב. לעיתים קרובות, בשל העדר קשר-עין מחד וקיום ממשי של נוהלי התנהגות מחייבים מאידך (התחושה השכיחה של משתתפים בקבוצה היא שהם יכולים לעשות ככל העולה בדעתם, וברגע הנוח פשוט לנטוש את הקבוצה, מבלי שיש אפשרות לזהותם או להענישם), קבוצות מקוונות סובלות מחוסר סדר וארגון; ג. למרות העלות הנמוכה, יחסית, של ההשתתפות בקבוצה המקוונת, הרי שעדיין אין היא מתאימה, בדרך-כלל, לאנשים חסרי-יכולת; ד. השיטה אינה מתאימה לאנשים חסרי מיומנות בשימוש במחשב או החרדים משימוש בו; ה. שימוש רב במחשב, באינטרנט, ובמיוחד בקשרים אינטראקטיביים כמו אלו המתרחשים בקבוצה מקוונת, הנם ממכרים ועלולים להביא להתנהגויות התמכרותיות קיצוניות. ו. בקבוצות פתוחות, המתנהלות ללא הרשאת כניסה למשתתפים מסוימים (וזוהי הדרך השכיחה), עלולים להיכנס אנשים בעלי מניעים שליליים שיגרמו נזק לקבוצה או לאנשים מסוימים בה; ז. משתתפים בקבוצה עלולים לספק, אפילו בתום-לב, מידע שגוי או לא מדויק, ובכך לגרום נזק. למרות שלעיתים קרובות מידע שגוי זוכה לתיקון מאוחר יותר, לא כל משתתף שם לב לתיקון.

הבעיות הנזכרות כאן מהוות רק תוספת לסוגיות אתיות וחוקיות המאפיינות את מדיום התקשורת באמצעות מחשב כאמצעי התערבות ייעוצית-טיפולית. נושא האתיקה נדון רבות (ראה, למשל: ,Bloom, 1998; Shapiro & Schulman 1996) וכולל כמה עניינים מרכזיים: א. בשל העובדה שהתקשורת מתבצעת באמצעים אלקטרוניים, קיימת אפשרות קלה, יחסית, לציתות השיחות או חילופי-מסרים על-ידי אנשים בעלי מיומנות ומוטיבציה לעשות זאת. בשל כך קיימת בעיה בהבטחת סודיות מלאה למשתתפים בקבוצת תמיכה מקוונת, והדבר עלול למנוע מאנשים מסוימים מלקחת חלק בקבוצה כזו, או להפריע לפתיחות של אחרים. אמנם פיתוחים טכנולוגיים עכשוויים יאפשרו בעתיד הנראה לעין תכתובת מוצפנת בתוכנות פשוטות וידידותיות למשתמש, אך בשלב זה החדירה לפרטיות והציתות לתקשורת אפשריים, לפחות בכוח; ב. אנשים לא-מקצועיים, בלשון המעטה, עלולים להציע קבוצות תמיכה מונחות, ובכך טמונה אפשרות נזק רבה. בעוד שבדרך הרגילה ניתן לבדוק ביתר קלות רקע, השכלה, ניסיון, ותעודות של אדם המציע שירות טיפולי, הרי שבאינטרנט קל להתחזות, להגזים, להסתתר, ולהרשים אנשים. בהעדר פיקוח, מעקב, ודרכי רישוי, הרי ש"הפרצה קוראת לגנב" ושירותים מקצועיים שרלטניים רבים (בתחומים פרופסיונאליים שונים) מוצעים על הרשת. ג. בשל האופי המיוחד של האינטרנט כערוץ תקשורת ואמצעי התערבות טיפולי, לא מספיקה ההכשרה הטיפולית הכללית (אפילו האיכותית) של יועץ, אלא נדרשת הבנה ספציפית של מדיום תקשורת זה. כשם שנדרשת השתלמות או התמחות ביישומים ספציפיים של טיפול (באומנויות, בביבליותרפיה, או בתנועה), יש הכרח גם בהתמחות בתקשורת ייעוצית באינטרנט בשל האפיונים המיוחדים שלה; ד. קיימות מגבלות אובייקטיביות לאבחן מצבים נפשיים של נועצים, ולכן אבחון שגוי עלול להיות שכיח למדי.

פתרונות מגוונים מוצעים להתמודד עם הבעיות שהוזכרו לעיל, וארגונים פרופסיונאליים שונים פיתחו נהלים וקוד אתיקה מיוחדים לצורך זה. עם זאת, העצה השכיחה ביותר למשתמש ולאיש המקצוע כאחד היא שיש להיות מודע, רגיש, ולעמוד על המשמר בכל הנוגע להתערבויות ייעוציות באינטרנט. בכל הנוגע לקבוצות תמיכה מקוונות, מוצע להמליץ לנזקקים להצטרף לקבוצה כזו רק אחרי בירור רציני על הרקע של הקבוצה ושל המנחה שלה. במקביל, מוצע לאנשי מקצוע שלא להקים קבוצת תמיכה מקוונת אלא לאחר שהתנסו בפעילות כזו תחת הנחייה, רכשו את המיומנויות הרלוונטיות, ולמדו את החומר המקצועי שהצטבר בנושא זה.

אתגר ליועצים: אפשרויות לקבוצות תמיכה מקוונות

השימוש בקבוצת תמיכה מקוונת המיועדת לגילאים צעירים נראה מבטיח ביותר, וזאת מכמה סיבות. ראשית, דור צעיר זה לומד, ברובו, בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, כולל במחשבים וברשתות מחשב. לפיכך, לצעירים רבים יש הן את המיומנויות והן את הפתיחות לשימוש מתקדם בתקשורת מחשבים. שנית, ילדים רבים משתמשים תכופות בדואר אלקטרוני וחדרי-שיחה ומורגלים לתקשורת בין-אישית כזאת, הנראית להם נורמלית ומובנת מאליה. שלישית, קבוצות תמיכה נמצאו כיעילות ביותר בעזרה לילדים ולבני-נוער (& Bacon, 1996; Mellor Storer, 1995; ORourke & Worzbyt, 1996) ויש להן אפשרות תרומה רבה מאד בגיל ההתבגרות על בעיותיו האופייניות. רביעית, ילדים ובני-נוער רגישים מאד לסטיגמות חברתיות ובשל כך נוטים להימנע מלהצטרף לקבוצה; עם זאת, האפשרות להשתתפות אנונימית בקבוצת תמיכה עשויה לדרבן רבים מהם להשתתף בה. חמישית, קבוצה מקוונת עשויה לפתור בעיה פרקטית פשוטה של צורך בהסעות למקום מפגש, מה שעשוי לעודד השתתפות. במקביל, האפשרות של יועץ ליזום ולהגיע אל ילדים עם בעיות, קשיים ומגבלות - בפניה אל אוכלוסייה רחבה מאד (שכן הקבוצה המקוונת אינה מחייבת קירבה גיאוגרפית) - אשר היה מן הנמנע (או, לפחות, קשה) להגיע אליהם בהתערבויות טיפוליות, מהווה אתגר מעניין ונשאף.

ניתן להציע קבוצות תמיכה ספציפיות לגבי שפע של נושאים ואוכלוסיות: קשיים של ילדי משפחות גרושות, שימוש בסמים, דימוי-עצמי נמוך, התלבטויות ושאלות בנושאים הקשורים למין, ליקויי למידה, קשיים במקובלות חברתית, ועוד. על היועץ-מנחה להיות, כמובן, בעל התמצאות בתחום המסוים ובאפיוני שכבת הגיל הספציפית, כשם שעליו להיות בעל התמצאות ומיומנות במחשב, בתקשורת מקוונת, בהנחיית קבוצה, ובעניינים אתיים רלוונטיים. עם זאת, בהיות קבוצת תמיכה שונה מקבוצה טיפולית רגילה, בהיותה מבוססת במהותה על עצם התקשורת והיחסים הנרקמים בין חברי הקבוצה וללא הפעלת מניפולציה טיפולית ספציפית על-ידי המנחה, הרי שנראה שיועצים רבים עשויים לרכוש את המיומנויות הנדרשות בקלות יחסית. ניתן, אם כן, להציע שירות ייעוצי כזה לאוכלוסיות המטרה לאחר הכשרה והדרכה קצרים, יחסית, לאנשי מקצוע בתחום הייעוץ. התשובה לשאלה אם כפפה זו תורם תלויה יותר, מן הסתם, בעכבות ובחששות יותר מאשר בגורמים ממשיים.

בכיוון אחר לגמרי, ניתן לקיים "קבוצת תמיכה" מקוונת מקצועית , המיועדת ליועצים בבתי-ספר (ו/או מוסדות או אוכלוסיות אחרים) שמטרתה קיום דיונים מקצועיים בין חבריה. קבוצת דיון כזו מקובלת מאד בשנים אחרונות במקצועות שונים, כמו רפואה או פסיכולוגיה, ומיועדת להתייעצות בקשר למקרים מסוימים, התחלקות במידע חדש, העלאת יוזמות מקצועיות וכו'. מן הסתם, קבוצה כזו כולה אף לשמש לעיתים כ"כתף" ליועצים הזקוקים לתמיכה רגשית.

ביבליוגרפיה

ברק, ע. (בדפוס). יישומים ייעוציים באינטרנט: אמצעי התערבות חדש לרשות היועץ והמטפל. עיונים בחינוך.


Bacon, J. B. (1996). Support groups for bereaved children. In C. A. Corr, & D. M. Corr (Eds.), Handbook of childhood death and bereavement (pp. 285-304). New York, NY: Springer.

Barak, A. (in press). Psychological applications on the Internet: A discipline on the threshold of a new millenium. Applied and Preventive Psychology.

Bloom, J. W. (1998). The ethical practice of WebCounseling. British Journal of Guidance and Counselling, 26, 53-59.

Cobb, S. (1976). Social support as a moderator of life stress. Psychosomatic Medicine, 38, 300-314.

Cohen, S., & Wills, T. (1985). Stress, social support, and the buffering hypothesis. Psychological Bulletin, 98, 310-357.

Colon, Y. (1996). Chatte(er)ing through the fingertips: Doing group therapy online. Women and Performance: A Journal of Feminist Theory, 9, 205-215.

Davison, K. P., & Pennebaker, J. W. (1997). Virtual narratives: Illness representations in online support groups. In K. J. Ptrie & J. A. Weinman (Eds.), Perceptions of health and illness: Current research and applications (pp. 463-486). Singapore: Harwood.

Doll, B., & Doll, C. (1997). Bibliotherapy with young people. Englewood, CO: Libraries Unlimited.

Duck, S., & Silver, R. (1990). Personal relationships and social support. Newbury Park, CA: sage.

Finn, J. (1995). Computer-based self-help groups: A new resource to supplement support groups. Social Work with Groups, 18, 109-117.

Finn, J., & Lavitt, M. (1994). Computer based self-help groups for sexual abuse survivors. Social Work with Groups, 17, 21-46.

Grohol, J. M. (1998). The insiders guide to mental health resources. online (Rev. ed.). New York, NY: Guilford.

Huang, M. P., & Alessi, N. E. (1996). The Internet and the future of psychiatry. American Journal of Psychiatry, 153, 861-869.

Humphreys, K., & Rappaport, J. (1994). Researching self help/mutual aid groups and organizations: Many roads, one journey. Applied and Preventive Psychology, 3, 217-223.

Katz, A. (1993). Self-help in America: A social movement perspective. New York, NY: Twayne Publishers.

King, S. A., & Mereggi, D. (1998). Internet therapy and self help groups the pros and cons. In J. Gackenbach (Ed.), Psychology and the Internet: Intrapersonal, interpersonal and transpersonal implications (pp. 77-109). San Diego, CA: Academic Press.

Knight, B., Wollert, R. W., Levy, L. H., Frame, C. L., & Padgett, V. (1980). Self-help groups: The members perspectives. American Journal of Community Psychology, 8, 53-65.

Krumboltz, J. D., & Winzelberg, A. (1997). Technology applied to learning and group support for career-related concerns. Career Planning and Adult Development Journal, 13, 101-110.

Lebow, J. (1998). Not just talk, maybe some risk: The therapeutic potentials and pitfalls of computer-mediated conversation. Journal of Marital and Family Therapy, 24, 203-206.

Lieberman, M. A., & Videka-Sherman, L. (1986). The impact of self-help groups on the mental health of widows and widowers. American Journal of Orthopsychiatry, 56, 435-449.

Matton, K. I. (1988). Social support, organizational characteristics, psychological well-being, and group appraisal in three self-help group populations. American Journal of Community Psychology, 16, 53-77.

McLaren, P. M. & Ball, C. J. (1997). Interpersonal communications and telemedicine: Hypotheses and methods. Journal of Telemedicine and Telecare, 3 (Suppl. 1), 5-7.

Mellor, D., & Storer, S. (1995). Support groups for children in alternate care: A largely untapped therapeutic resource. Child Welfare, 74, 905-918.

Minoli, D. (1996). Distance learning: Technologies and applications. Boston, MA: Artech House.

Moursund, J. (1997). SANCTUARY: Social support on the Internet. In J. E. Baher (Ed.), Mapping cyberspace: Social research on the electronic frontier (pp. 53-78). Oakdale, NY: Dowling College Press.

Murphy, L. J., & Mitchell, D. L. (1998). When writing helps to heal: e-mail as therapy. British Journal of Guidance and Counselling, 26, 21-32.

ORourke, K., & Worzbyt, J. C. (1996). Support groups for children. Washington, DC: Accelerated Development.

Pearson, R. E. (1990). Counseling and social support: Perspectives and practice. Newbury Park, CA: Sage.

Polauf, J. C. (1998). Psychotherapy on the Internet: Theory and technique [on-line]. Available (March, 1999): http://www.nyreferrals.com/psychotherapy

Reid, E. M. (1994). Cultural formations in text-based virtual realities. Unpublished MA thesis, Department of English, University of Melbourne, Australia. Available on-line (March, 1999):
http://people.we.mediaone.net/elizrs/cult-form.html

Salem, D. A., Bogar, G. A., & Reid, C. (1997). Mutual help goes on-line. Journal of Community Psychology, 25, 189-207.

Sampson, J. P., Kolodinsky, R. W., & Greeno, B. P. (1997). Counseling on the Information Highway: Future possibilities and potential problems. Journal of Counseling and Development, 75, 203-212.

Sarason, B., Sarason, I., & Pierce, G. (Eds.)(1990). Social support. New York, NY: Wiley.

Sarason, I., Sarason, B., & Pierce, G. (1994). Relationship-specific social support: Toward a model for the analysis of supportive interactions. In B. Burlson, T. Albrecht, & I. Sarason (Eds.),
Communication of social support: Messages, interactions, relationships, and community (pp. 91-112). Thousand Oaks, CA: Sage.

Shapiro, D. E., & Schulman, C. E. (1996). Ethical and legal issues in e-mail therapy. Ethics and Behavior, 6, 107-124.

Sharf, B. F. (1997). Communicating breast cancer on-line: Support and empowerment on the Internet. Women & Health, 26, 65-84.

Sproull, L., & Kiesler, S. (1995). Computers, networks and work. Scientific American, 6, 128-139.

Stamm, B. H. (1998). Clinical applications of telehealth in mental health care. Professional Psychology: Research and Practice, 29, 536-542.

Sudweeks, F., McLaughlin, M., & Rafaeli, S. (Eds.)(1998). Network and netplay: Virtual groups on the Internet. Boston, MA: MIT Press.

Trojan, A. (1989). Benefits of self-help groups: A survey of 232 members from 65 disease-related groups. Social Science and Medicine, 29, 225-232.

Vaux, A. (1988). Social support: Theory, research, and intervention. New York: Praeger.

Walther, J. B. (1996). Computer-mediated communication: Impersonal, interpersonal, and hyperpersonal interaction. Communication Research, 23, 3-43.

Walther, J. B., & Boyd, S. (1997). Attraction to computer-mediated social support. Paper presented at the annual meeting of the International Communication Association, Montreal.

Weinberg, N., Schmale, J., Uken, J., & Wessel, K. (1996). Online help: cancer patients participate in a computer-mediated support group. Health & Social Work, 21, 24-29.

Weinberg, N., Uken, J. S., Schmale, J., & Adamek, M. (1995). Therapeutic factors: Their presence in a computer-mediated support group. Social Work with Groups, 18(4), 57-69.

Wellman, B. (1997). An electronic group is virtually a social network. In S. Kiesler (Ed.), Culture of the Internet (pp. 179-205). Mahwah,: NJ: Erlbaum.

Wellman, B., & Gulia, W. (1995). Net surfers dont ride alone: Virtual communities as communities. In P. Kollock & M. Smith (Eds.), Communities in cyberspace. Berkley, CA: University of California Press.

White, B. J., & Madara, E. J. (1998). The self-help sourcebook: Your guide to community & online support groups. (6th ed.). Denville, NJ: Northwest Covenant Medical Center.

Winzelberg, A. (1997). The analysis of an electronic support group for individuals with eating disorders. Computers in Human Behavior, 13, 393-407.

Young, K. S. (1996). Psychology of computer use: XL. Addictive use of the Internet: A case that breaks the stereotype. Psychological reports, 79, 899-902.

Zimmerman, M. A., Reischi, T. M., Seidman, E., Rappaport, J., Toro, P. A., & Salem, D. A. (1991). A longitudinal analysis of the expansion of a mutual help organization. American Journal of Community Psychology, 19, 251-278.