מחקר והתנסויות בהתערבויות בקבוצות מקוונות: הזדמנויות ואתגרים לצד קשיים וסיכונים


מחקר והתנסויות בהתערבויות בקבוצות מקוונות: הזדמנויות ואתגרים לצד קשיים וסיכונים




עזי ברק




מאמר זה פורסם (2006) במקבץ, 10(2), 33-56.



© כל הזכויות שמורות לכתב-העת ולמחבר

תקציר

השימוש ברשת האינטרנט לעבודה קבוצתית בהקשר הטיפולי הפך לאחרונה לנורמה מקובלת. הדבר היה צפוי בשל מספר יתרונות המאפיינים את התקשורת המקוונת, חדירת האינטרנט לחברה והפיכתה לאמצעי תקשורת ועבודה מקובל ונוח, התנסויות מוצלחות של אנשי-מקצוע, וממצאי מחקר שהצטברו בשנים האחרונות. קבוצות (וקהילות וירטואליות) רבות מתקיימות בסייברספייס ובהן דינאמיקה רבה המתאפיינת במספר גורמים ותהליכים ייחודיים, כמו גם בתהליכים קבוצתיים מסורתיים. קבוצות המתקיימות ברשת כוללת קבוצות לתמיכה נפשית-רגשית (עם או בלי מנחה מקצועי) במגוון רחב מאד של נושאים, קבוצות טיפול הפועלות על-פי גישות וטכניקות שונות, וקבוצות המיועדות לסיוע ולהתפתחות של אנשי-מקצוע. מאמר זה סוקר כמה עקרונות ומאפיינים של העבודה הקבוצתית ברשת ואת המחקר בתחום, בניסיון להראות כמה מגמות ומסקנות לגבי האפשרויות הגלומות בסוג זה של התערבויות, במקביל להדגשת הבעיות והחסרונות אשר יש להכיר היטב על-מנת להימנע מגרימת נזק.



מבוא

בשנות התשעים של המאה העשרים היינו עדים לחדירה מאסיבית של רשת תקשורת המחשבים הגלובאלית, האינטרנט, לשיעור גבוה של הבתים הפרטיים, מקומות העבודה ומוסדות החינוך בחברה המערבית. האפשרות המוכחת לעשות שימוש יעיל, נוח, זמין וזול ברשת האינטרנט, הביאה לכך שמספר גדל והולך של בני אדם משתמשים באופן קבוע ביישומים שונים של הרשת, הכוללים איסוף מידע, לימוד והוראה, תקשורת, קנייה ומכירה, פרסום, ניהול כספים, בידור ושעשוע. השכלולים הטכנולוגיים הרבים הפכו בשנים האחרונות את המחשב הביתי לכלי פשוט ונוח יחסית לתפעול, הגבירו את מהירות התקשורת ואת יכולתה להתמודד ביעילות עם מספר גדול של קבצים, ושיפרו את הביצועים של תוכנות התקשורת ואמצעי החישה (בעיקר תמונה וקול). כך הלך ונוצר כלי עבודה ותקשורת שרבים למדו להעריך ואפילו לחבב. במקביל, הולכים מחירי המחשבים והשימוש ברשת ויורדים, והם הופכים למוצרים עממיים למדי שתפוצתם רק הולכת וגדלה. למרות העדר נתונים בדוקים על הקף השימוש באינטרנט בארץ, והעמימות של המונח "שימוש" בהקשר זה, מקובל היום להניח כי למעלה ממחצית תושבי ישראל משתמשים באופן פחות או יותר קבוע באינטרנט, ולמעלה משליש מבתי האב בארץ מחוברים אל הרשת.

באמצע שנות התשעים, בעיקר בארצות הברית, החל ניצול של רשת האינטרנט לצרכים של בריאות הנפש. אף על פי שכבר אז, כמו עכשיו, שימשו תכונות הרשת ליישומים מעשיים שונים, קשה לערוך השוואה של ניצול הרשת למטרות פסיכולוגיות לאורך ציר הזמן, בעיקר בשל פערי העלויות והשינויים שחלו ברמת פיתוח התוכנה בשנים אלה. עם זאת, יש לזכור כי הרעיונות הבסיסיים בתחום זה נוצקו כבר לפני כתריסר שנים, והניסיון המצטבר הביא לידי כך שהיום ניתן לבצע (תוך שמירה על עקרונות מסוימים ולאור הסתייגויות שיוצגו להלן) התערבויות מקוונות שונות ברמת הצלחה לא מבוטלת.

עם זאת, למרות ההתקדמות הרבה ביישום שיטות אלה ובהישגים הטיפוליים שהניבו, המחקר האמפירי (בעיקר בשיטות הכמותניות) בתחום זה עודנו מועט יחסית, ולכך השלכות משמעותיות על התפתחות התחום ועל קבלתו בחוגים המקצועיים. מיעוט המחקר הכמותני מקורו בשתי סיבות: ראשית, שיטות המחקר הידועות והמקובלות במחקר הפסיכולוגי המסורתי ניתנות ליישום באופן חלקי בלבד כאשר מדובר במחקר מקוון, בשל גורמים כמו הקשר הרופף יותר בין הנבדקים, הקושי בהעברת שאלונים ואיסופם, חוסר ודאות ביחס לזהות המשתתפים במחקר וחוסר יכולת לאמת את פרטיהם האישיים, תצורות התגובה השונות של אנשים ברשת, שיעור נשירה גבוה יותר של משתתפים בקבוצות אלה (אולי בגלל מידה קטנה יותר של מחויבות), קשיי מדידה הנובעים ממשתנים מתערבים שונים (כמו התמצאות בשימוש במחשב ובאינטרנט), ועוד. בשל כך פותחו בשנים האחרונות מספר שיטות מחקר ספציפיות והוצעו כמה דרכים להתגבר על הקשיים השונים, ואלה יתרמו ודאי לסגירת הפיגור שנוצר בהתפתחות המחקר המבוקר והשיטתי. סיבה נוספת למיעוט המחקר בתחום קשורה בכך שחוקרים רבים נמנעים ממנו בשל העמדות השמרניות של מוסדות שונים – מוסדות מימון ומחקר, כתבי-עת ואוניברסיטאות – הנמנעים מפרסום או התייחסות רצינית לחקר תחום היישומים המקוונים. ייתכן כי הסתייגות זו קשורה לסטריאוטיפים ולמיתוסים הרואים באינטרנט אתר "לא רציני", "של ילדים", שבו "כולם עובדים על כולם", שאין בו מקום ל"יישום פסיכולוגי אמיתי" (Barnes, 2003; Birnbaum, 2004; Fenichel et al., 2002). במקביל, ייתכן גם כי מדובר בסניף של ההתנגדות (המשקפת דינמיקה פסיכולוגית) לכל חידוש ה"מאיים" בעצם השינוי והמהפכנות שבו. עם זאת, נראה כי הפער בין הכמות הזעומה יחסית של מחקר בתחום לבין השימוש האינטנסיבי המתבצע ברשת לצורך יישומים פסיכולוגיים שונים, הכוללים התערבויות קבוצתיות בחלל הווירטואלי הנתפש כסביבה חברתית מקובלת והומה אדם – הוא פער זמני. קבוצות העבודה שהתמנו לבדוק נושאים אלו מדווחות על צעדים ראשונים לקראת סגירת הפער, למשל בפיתוח ובפרסום הרבים להם זוכות שיטות של מחקר התנהגותי הקשורות לאינטרנט, ובקבלתם לאחרונה בידי מוסדות שמרניים כמו APA (ארגון הפסיכולוגים האמריקאי) (Gosling, Vazaire, Srivastava & John, 2004; Kraut, Olson, Banaji, Bruckman, Cohen & Couper, 2004). גם בממסד הטיפולי ובאקדמיה אנחנו עדים למגמה ההולכת ומתבססת, הנוטה לראות בייעוץ דרך האינטרנט ערוץ לגיטימי ליישומים פסיכולוגיים (למשל: Naglieri, et al., 2004), וסביר להניח כי המחקר בתחום זה ילך ויתפתח בזמן הקרוב.

מאמר זה יסקור מדגם מייצג של מחקרים הבוחנים את ההתערבויות הטיפוליות בקבוצות מקוונות, לצד כמה תיאורי מקרים, ניתוחים תיאורטיים ורעיונות שהועלו ונכתבו על-ידי מומחים שצברו ניסיון בתחום זה. הכוונה היא לנסות וללמוד מהמשוב שמספק השדה היישומי תוך ניסיון להפיק כמה מסקנות והמלצות לעוסקים בתחום זה ולמתעניינים בו.

התערבויות פסיכולוגיות באינטרנט

רשת האינטרנט הפכה לאמצעי יעיל ונוח להפעלת התערבויות פסיכולוגיות מסוגים שונים. כל התערבויות מציעות חיקויים מותאמים של ההתערבויות הפסיכולוגיות המסורתיות, המתבצעות בדרך כלל פנים אל פנים. לדגש על המילה "מותאמים" יש משמעות מיוחדת, שכן המרה פשוטה וישירה של ההתערבות הפסיכולוגית המסורתית אל תחום תקשורת המחשבים לא רק שגויה מבחינה מקצועית, אלא עשויה גם להסב נזקים משמעותיים למקבלי השירות. דוגמה פשוטה לכך אפשר למצוא בתחום המבחנים והאבחון: מבחנים מקובלים (שמקורם במבחני נייר ועפרון) מתפרסמים באינטרנט ומזמינים את הנבחנים להשיב עליהם תשובות מקוונות באתר. תוכנות מתאימות יודעות לציינן מבחנים, ולהמיר את התוצאות לציונים יחסיים על פי לוחות נורמות שונים ולהציג תוצאות, מסקנות ופרשנות. פרוצדורה זו מיושמת כבר מספר שנים במספר עצום של מבחנים פסיכולוגיים בתחומי אבחון מגוונים – באופן מוצלח יותר או פחות, בחינם או תמורת תשלום, במבחנים פשוטים או מורכבים. אף על פי שהמחקר המצטבר בתחום מראה בבירור שצורת אבחון זו היא יעילה ולגיטימית (Barak & English, 2002), ברוב המבחנים, ללא תלות בתחום הבדיקה, נמצאו באופן עקבי ציונים ממוצעים גבוהים יותר במידה משמעותית בגרסה המקוונת לעומת הציונים המקבילים בגרסת הנייר (Barak & Buchanan, 2004; Barak & Cohen, 2002). פער זה מחייב להשתמש בלוחות נורמה שונים מאלו שמתבססים על הציונים הממוצעים במבחנים הנייריים, כדי למנוע מצבים שבהם הפרשנות שגויה לחלוטין. למרות מסקנה זו, ולמרות הכללים המקצועיים והאתיים הברורים בתחום זה (Barak, 2003; Buchanan, 2003), מצער לגלות שרק חלק קטן מאוד מן המבחנים המקוונים מלווים בנורמות משלהם, מצב שמוביל לאבחון מוטעה, ובעקבותיו גם להמלצות והחלטות שגויות של אנשי מקצוע.

ההתערבויות הפסיכולוגיות המקובלות באינטרנט הן מגוונות (ברק, 2000; Barak, 1999) וכוללות: אתרים המפרסמים מידע בתחום הפסיכולוגיה, המשמש לשינוי עמדות ולעזרה בקבלת החלטות התנהגותיות; שירות מקוון של שאלות ותשובות, המציע תשובות מקצועיות לגולשים המצויים במצב של התלבטות או מצוקה נפשית (לעתים קרובות מציגים אתרים אלו רשימה מסודרת של שאלות מצטברות ותשובות שניתנו עליהן, לשימוש המבקרים באתר); אתרים המציעים הדרכה לתהליכים של עזרה-עצמית, בעזרת פירוט השיטות, התרגילים, חומר הקריאה והדרכים השונות שבעזרתם ניתן לבצע התמודדות-עצמית עם קשיים נפשיים והתנהגותיים שונים; שאלונים ומבחנים מקוונים, שחלקם מקצועיים, מהימנים ותקפים, אך רובם חובבניים וחסרי יכולת מדידה תקפה; אתרים המציעים אבחון ועזרה בקבלת החלטות בעזרת שאלונים ותרגילים, בעיקר בתחום של בחירת מקצוע או תחום לימודים; שירות המציע סיוע נפשי באמצעות תוכנה המותקנת באתר, המנהלת (כעין רובוט) דו-שיח עם אדם הנמצא במצוקה; אתרים של תמיכה, ייעוץ וטיפול אישי, שבהם איש מקצוע מוסמך מציע את שירותיו בייעוץ ובטיפול באמצעות התכתבות מקוונת – א-סינכרונית (אי-מייל) או סינכרונית (תוכנת מסרים מיידיים או צ'ט); קבוצות תמיכה מקוונות, שבהן נעזרים גולשי האינטרנט בגולשים אחרים הסובלים ממצוקה נפשית הדומה לשלהם; ייעוץ או טיפול קבוצתי מקוון, המונחה על-ידי איש מקצוע שהוכשר לכך, המטפל בקבוצה של מטופלים. כמו כן, קיימות באינטרנט קבוצות רבות של אנשי מקצוע המנצלים את התשתית הנוחה הזו לצורך קיום התייעצות, להחלפת מידע, לשיתוף בחוויות, ועוד.

אחת השאלות הנשאלת לעתים קרובות, מצד אנשי מקצוע והדיוטות כאחד, היא באם קבוצה מקוונת, לתמיכה או לטיפול, הינה מתאימה ומוצלחת בדומה לקבוצת פנים-אל-פנים. מעטים המחקרים שנערכו אשר עזו השוואות כאלו ועמדו בדרישות מתודולוגיות מחמירות (להלן יוצגו כמה מחקרים בנושא זה). מבחינה עקרונית, בכל אופן, לשאלה זו היבטים רבים ומגוונים. למשל: מהי הדרך העדיפה על המטופל? מהו הנושא הנמצא בטיפול? מהי הדרך בה המטפל מצליח לתפקד בצורה אופטימאלית? נראה כי גורמים אלו ואחרים מהווים משתנים מתערבים משמעותיים, ולכן תשובה כללית ומוכללת אינה יכולה להיות מדויקת ואפילו עלולה להטעות. בהקשר לשאלת האפקטיביות של קבוצות מקוונות, יש הטוענים כי אין להתעלם מגורמים ייחודיים הפועלים בסייברספייס ומשפיעים בעצמה רבה על התנהגותם של אנשים ואם יירתמו בצורה נכונה, על-ידי מנחי קבוצות שהוכשרו באופן מיוחד לעבודה מקוונת, הרי שיגרמו לקבוצה המקוונת להיות אפקטיבית מאד. לדוגמה: מחקרים שנערכו מעלים כי האופן שבו מעריכים חברי הקבוצה זה את זה מתגלה כמדויק יותר בקבוצה המקוונת מאשר בקבוצת פנים-אל פנים (Weisband & Atwater, 1999), אולי בשל האנונימיות של חברי הקבוצה והמחויבות ההדדית המופחתת שלהם, מה שמחזק את הטענה שלעתים עבודה מקצועית באמצעות האינטרנט עדיפה על עבודה במסגרת פגישה אישית פנים-אל-פנים (למשל: Barak, 2004; Grohol, 2004).

מאמר זה יסקור את שלוש ההתערבויות הפסיכולוגיות הקבוצתיות ויתמקד בעיקר בבדיקת המחקר שנערך בנושא זה עד כה. עם זאת, יש לציין כי המחקר נמצא עדיין בשלביו הראשונים, וכמות השאלות האמפיריות עולה על כמות התשובות המצויות. מסיבה זו תועשר הסקירה גם בדיווחים המתבססים על תיאורי מקרים והתרשמויות שהצטברו אצל מומחים בניסיונם בתחום (ופורסמו בספרות המקצועית או הוצגו בכנסים מקצועיים). נראה כי הניסיון המצטבר, המדווח במאמרים ובתיאורי מקרים רבים, בשילוב עם המחקר שנערך בנושא עד כה, עשויים ללמד על כמה קווים אופייניים ולהוביל לכמה מסקנות.

הנחיית קבוצות מקוונות

אחת השאלות החשובות, שרבים מתעלמים ממנה או מפחיתים מערכה, אולי מכיוון שהיא נראית מובנת מאליה, היא שאלת ההכשרה המיוחדת הנדרשת למי שמנחה קבוצות מקוונות. כפי שצוין מספר פעמים בספרות המקצועית, הנחיית קבוצה מקוונת אינה מתמצה בהמרה פשוטה וישירה של הידע והניסיון שנצברו בהכשרת קבוצות, ויישומו באמצעות המחשב והרשת (ברק, 2004; ברק ולביא, 1999; Barak, 2004; Bellafiore, Colòn & Rosenberg, 2004; Meier, 2004; Suler et al., 2002). ההנחיה של קבוצה מקוונת דורשת לימוד מיוחד, הבנה רבה של התחום, והתנסות מודרכת בתפקיד מסוג זה. הסיבה לכך היא שמעבר לעניינים הטכניים (שגם לצורך תפעולם יש צורך בהכשרה מקצועית מתקדמת), לתקשורת המקוונת תכונות שונות מאלה המתקיימות בתקשורת הבינאישית המתנהלת במגע פנים-אל-פנים, בזמן ובמקום נתונים. העדרם של רכיבי תקשורת לא-מילוליים (קוליים וגופניים), העדר קשר העין הממלא תפקיד מרכזי ביחסי אנוש, השימוש בקריאה וכתיבה במקום בדיבור, הנגישות הרבה לפרוטוקול דברי המשתתפים בכל שלב בטיפול, האפשרות לעשות שימוש במשאבים חוץ-קבוצתיים ועוד – כל אלו הם מאפיינים מהותיים המייחדים את הקבוצה המקוונת. הבדלים אלו, המשמעות הפסיכולוגית שהם נושאים, וההשלכות שלהם על העבודה טיפולית (היחידנית והקבוצתית) נבחנו, נלמדו ונחקרו בשנים האחרונות, וכיום אין כבר ספק כי מטפל שמתעלם מהם, שאינו משקלל את השפעתם על ההתנהגות והחוויות של כל משתתף בקבוצה (כולל המנחה עצמו), ולא עובר הכשרה ספציפית שתאפשר לו לעשות זאת – נכשל הן ברמה המקצועית והן מן הבחינה האתית.

נקודה נוספת שיש צורך להבהירה היטב לאור התפוצה הרחבה של קבוצות מקוונות, היא ההבדל בין קבוצת טיפול לבין קבוצת תמיכה, שרבים ממשיכים לטעות ולבלבל ביניהן. אמנם בין שני סוגי הקבוצות יש כמה נקודות דמיון, אך קיימים כמה הבדלים עקרוניים ביניהן. ראשית, קיימות קבוצות תמיכה רבות אשר מתנהלות ללא כל הנחיה, ואחרות שמונחות בידי אדם שלא עבר שום הכשרה בתחום הקבוצות, בעוד שקבוצות הטיפול חייבות להתנהל תחת הנחייתו של מטפל מוסמך. שנית, יש הבדל ביו סוגי המטרות שקבוצות משני הסוגים שואפות אליהן: בעוד שקבוצת הטיפול מציבה לעצמה מטרה ברורה לחולל שינוי (אישיותי, רגשי, התנהגותי) אצל המשתתפים, קבוצת התמיכה נועדה להביא הקלה בלבד, כלומר להקל על כאב ומועקה ולמצוא פתרון לבעיות מיידיות. שלישית, קבוצת התמיכה אינה מנוהלת על פי עקרונות טיפוליים (של גישה זו או אחרת) אלא באורח ספונטני ואסוציאטיבי, לפי בקשות המשתתפים וצרכיהם, המכתיבים את התכנים והתהליך. רביעית, קבוצת התמיכה פתוחה, בדרך כלל, לכל משתתף המביע רצון להצטרף ונכונות לשמור על הכללים הנהוגים בקבוצה, בעוד שההשתתפות בקבוצת טיפול מחייבת ברוב המקרים סינון מוקדם ובדיקות התאמה שמבצע המטפל. הבדל חמישי ואחרון שצריך לציין כאן הוא שההשתתפות בקבוצה הטיפולית כרוכה כמעט תמיד בתשלום, בעוד שההשתתפות בקבוצת התמיכה מוצעת בדרך כלל בחינם. הבדלים אלו אינם ייחודיים לאינטרנט, ומאפיינים קבוצות פנים-אל-פנים וקבוצות מקוונות כאחד (Alexander, Peterson & Hollingshead, 2003).

התנהגות קבוצתית באינטרנט

מספר מחקרים בדקו שאלות שונות הנוגעות לפעילות של קבוצה ולהתנהגות של יחידים בקבוצה, בקבוצות המתקיימות בחלל וירטואלי (בפורמטים שונים). אחד הממצאים המעניינים מגלה כי כאשר אנשים אינם מזוהים על-ידי חברי הקבוצה, הם מתנהגים בצורה פחות נורמטיבית, בעיקר כשהם מתייחסים לעניינים המתרחשים מחוץ לקבוצה (Douglas & McGarty, 2002). הסיבה לכך קשורה ככל הנראה לחשש המופחת של חברי הקבוצה מפני תגובות של דחייה, רתיעה או כעס מצד החברים האחרים. חיזוק לכך ניתן למצוא במחקרם של מק'קנה וגרין , שסקר במפורט את ההבדלים הפסיכולוגיים בין קבוצות מקוונות לקבוצות לא-מקוונות, והגיע למסקנה כי בקבוצה המקוונת יש יותר תחושות וגילויים של חיבה וקבלה כלפי הזולת, יותר פתיחות והתגברות על חרדה וביישנות, יותר ירידה בתחושת הבדידות, ועלייה ברשת הקשרים הבינאישיים (McKenna & Green, 2002). קבוצות מקוונות מתאפיינות גם בתופעה שכיחה של "יציאה מהארון" וחשיפה סוחפת ומשותפת הנוגעת לנושאים רגישים כמו הומוסקסואליות (McKenna & Bargh, 1998). ניתן לסכם ולומר כי באופן יחסי החברים בקבוצות מקוונות מקבלים זה את זה ביתר סובלנות מאשר אנשים בקבוצת פנים-אל-פנים. קבלה זו מאפשרת לחברי הקבוצה להיות יותר משוחררים ופתוחים ולהציג את תכונותיהם ועמדותיהם האמיתיות, מתוך פחות חשש מדחייה או ביקורת. נמצא גם שללא כל היכרות מוקדמת, הקבוצות הנוצרות באינטרנט מפתחות מהר מאוד הזדהות עם הקבוצה ומגיעות תוך זמן קצר לרמת הישגים ושיתוף פעולה הדומים לאלה של הקבוצות הלא-מקוונות, על אף מידת אי-הנראות (invisibility) ואי-המזוהות (unidentifiability) של החברים (Michinov, Michinov & Toczek-Capelle, 2004). בדומה, ססנברג מצאה כי בחלל הווירטואלי, כמו גם מחוצה לו, יש קבוצות שבהן ההזדהות ותחושת השייכות של חברי הקבוצה מופנית אל הקבוצה ככלל, ואחרות שבהן יש יותר תחושות הזדהות והן מופנות כלפי חברים מסוימים בקבוצה (Sassenberg, 2002). בשני סוגי הקבוצות נמצא כי מידת הנורמטיביות שאפיינה את התנהגות חברי הקבוצה היתה גבוהה יותר בקבוצות זבהן ההזדהות היתה מופנית אל הקבוצה ככזו. בהתאם לתיאוריית הדה-אינדיבידואציה (deindividuation) נמצא כי אנונימיות ותחושת שייכות לקבוצה המקוונת מגבירות את הנטייה של הקבוצה להתייחס באופן סטריאוטיפי לקבוצות אחרות (Postmes, Spears & Lea, 2002), ומכתיבות באופן ניכר גם את התנהגות החברים כשהם במסגרת הקבוצתית (Postmes, Spears, Sakhel & De Groot, 2001). נטייה זו חזקה במיוחד כאשר המשתתפים אנונימיים, בקבוצה מקוונת בעלת קטגוריית הזדהות ברורה (למשל: אוהדי מכבי חיפה, או הורים לתאומים), מצב שמאפשר לחברים להתייחס זה אל זה יותר לאור התקנים והעמדות המעוגנים בקטגוריה ופחות על פי ערכים אישיים (Sassenberg & Boos, 2003). בדומה לקבוצות הלא-מקוונות, חברים חדשים בקבוצה המקוונת יהיו אלו שיבקשו בתכיפות רבה יותר מידע, וזה יסופק בעיקר על-ידי חברים ותיקים. לעומת זאת, לא נמצא הבדל משמעותי בין החברים הוותיקים לחדשים בכל הקשור להבעת דעה, התייחסות אל המידע ושיפוטו (Ahuja & Galvin, 2003). נמצאו גם הבדלים בין גברים לנשים בצורת ההתנהגות בקבוצות המקוונות: בעוד שגברים מנסים להתנהג בשני ההקשרים באופן דומה, נשים מאמצות בחלל הווירטואלי נורמות התנהגות שונות (Flanagin, Tiyaamornwong, O’Connor & Seibold, 2002). מחקר אחר שבחן את שאלת המיגדר של המשתתפים מצא כי ההתנהגות האישית בקבוצה המקוונת בהקשר המיגדרי מושפעת בעיקר מהרכב הקבוצה (היחס בין מספר הנשים למספר הגברים), ולא באופן מבודד ממיגדרו של המשתתף האינדיבידואלי (Savicki & Kelley, 2000).

קבוצות תמיכה מקוונות

כאמור, קבוצות התמיכה אינן קבוצות טיפוליות, ואין לראותן ככאלה. אמנם קיימות קבוצות תמיכה המנוהלות בידי איש מקצוע המתייחס אליהן כאל קבוצה טיפולית לכל דבר (Bellafiore et al., 2004; Colòn & Friedman, 2003), אך סקירה זו תתמקד בקבוצות טיפול ולא בקבוצות תמיכה. קבוצות התמיכה הקלאסיות נועדו להציע תמיכה הדדית בין אנשים במצוקה, ושמות את הדגש על תמיכה בינאישית של החברים ולא על התערבויות המנחה. כלומר, המשתתפים בקבוצות התמיכה אמורים לתת לאחרים במידה דומה לזו שהם מקבלים מאחרים, אם בעזרת מידע והצעות, או בעזרת שיתוף רב בהתנסויותיהם האישיות (Tichon & Shapiro, 2003). משום כך, קבוצות התמיכה מכונות גם "קבוצות לעזרה-עצמית". לפיכך, אם יש לקבוצת התמיכה מנחה או מנהל, בין אם הוא איש מקצוע, משתתף ותיק או חבר נבחר בקבוצה, תפקידו יהיה בראש ובראשונה להבטיח את ההתנהלות ה"חלקה" של המפגשים במובנים המעשיים והטכניים. תפקיד נוסף יהיה לעודד השתתפות חיובית בקבוצה ולבלום גורמים שליליים ופוגעים (משום כך המנחה מכונה לעתים קרובות בשם facilitator). הוא יכול, ולפעמים נדרש, להעלות נושאים או תכנים, להציע משאבי מידע רלוונטיים חדשים ולארגן דיון או מפגש, אך אין לו תפקיד טיפולי או מקצועי (למשל: Till, 2003). עניין זה אינו טכני במהותו, אלא נעוץ באושיות המשמעות והתפישה של קבוצות התמיכה, המבוססות על ההנחה כי תהליכי ההעצמה (empowerment) המתרחשים בקבוצה, לצד פעולתם של מספר "גורמים טיפוליים", כמו קתרזיס, לכידות קבוצתית ותחושת אוניברסליות (Yalom, 1995), הם ספונטניים ואינם תלויים בהתערבות מקצועית, והם אלו המובילים את תהליך השינוי (ההקלה) של המשתתפים – ולא התערבות יזומה ומתוכננת על פי גישה כזו או אחרת. טעות נפוצה שעושים מנחים של קבוצות תמיכה, גם בישראל, היא לקחת על עצמם תפקידים ואחריות של מטפלים. חריגה זו מתפקידם באה לידי ביטוי בהכוונת הקבוצה (או יחידים) לתכנים נפשיים מסוימים על פני אחרים, מתן משובים ופרשנויות קבועים או תכופים לדברי משתתפים, מתן חוות דעת והערכות מקצועיות, הדרכת המשתתפים לדרך התנהלות מסוימת, ועוד. עם זאת, ניסיונם של מנחים ותיקים המתמחים בליווי קבוצות תמיכה מראה כי לא רק שהתערבות מקצועית כזו לא מועילה, היא גם עלולה להסב נזק, בעיקר משום שהיא מפריעה להתפתחות הטבעית של תהליכי התמיכה שאמורים להיווצר בקבוצה ולתהליכי ההעצמה הצפויים להתחולל בקרב המשתתפים (Grohol, 2001; Madara, 2004; Pector, 2004).

נקודה שנייה שדורשת הבהרה היא שקבוצת התמיכה אינה אמורה להוות תחליף לאמצעי טיפולי (תרופה, טיפול נפשי וכד') אלא מוצעת כתוספת בלבד. חלק ניכר מן המשתתפים בקבוצות תמיכה מקוונות נמצא במקביל בטיפול פסיכולוגי פרטני, ו/או בטיפול רפואי (Alexander et al., 2003). קבוצת התמיכה היא אמצעי עזר שתפקידו לסייע בהתמודדות עם סבל, אך היא אינה אמורה לשנות את מצבו של המשתתף. מחקרים מראים כי ההשתתפות בקבוצת תמיכה כתוספת לטיפול אחר היא אכן השילוב הרצוי (למשל: Owen, Klapow, Roth, Nabell & Tucker, 2004; Cummings, Sproull & Kiesler, 2002). במקביל, מחקר-על שפורסם לאחרונה וסקר מחקרי תוצאה רבים בתחום קבוצות התמיכה המקוונות מצא כי ההשתתפות בקבוצת תמיכה בלבד, ללא משאבי עזרה נוספים בהתמודדות עם המצוקה, לא הניבה תועלת משמעותית (Eysenbach, Powell, Englesakis, Rizo & Stern, 2004). אמנם מחקר זה עורר כמה סוגים של ביקורת (Barak, Grohol & Pector, 2004), אך סביר להניח כי התמיכה הקבוצתית אין בה די כדי להביא לשינוי משמעותי במצבם הנפשי הקשה של משתתפיה.

נקודה שלישית וחשובה קשורה לעובדה כי אף על פי שבדרך כלל קיים תחום מצוקה המשותף לכל המשתתפים או לרובם, רק לעתים רחוקות מוקמת קבוצת תמיכה מסיבות שאינן כרוכות במצוקה, כמו למשל קבוצות דיון המשמשות כקבוצת תמיכה לכל דבר ועניין. דוגמה לכך ניתן למצוא במחקרן של אדם-פרייס וצ'נדלר, אשר דיווחו על קבוצת נשים סגורה אשר התמידה והתקיימה שנים לא מעטות, לאחר שהמשתתפות התקבצו לדון ברשימת אי-מייל בסדרת הטלוויזיה "סטאר טרק", והעדיפו להימנע מחברת גברים בשל הערותיהם הסקסיסטיות (Adam-Price & Chandler, 2000). עם הזמן הפכה הקבוצה לקבוצת תמיכה לכל דבר ועניין, ולתכנים שהועלו בה לא היה כל קשר לנושא המקורי.

מרבית המאמרים המצויים בספרות המקצועית ועוסקים בקבוצות התמיכה המקוונות, שמספרן נאמד באלפים רבים ברחבי עולם, ובעשרות רבות בארץ, הם תיאוריים ולא מחקריים. לכך יש מספר סיבות: ראשית, כפי שכבר צוין, קיים קושי כללי לבצע מחקר על פעילות בחלל הווירטואלי, בעיקר בשל האנונימיות של המשתתפים, מידת מחויבותם המופחתת, העמדות הפנים שלהם, ועוד. שנית, קבוצות תמיכה לעזרה-הדדית מלכתחילה מניחות מינימום של התערבות מקצועית, ומתבססות בעיקר על משאבי העזרה של חברי הקבוצה עצמם. כלומר, התפישה השלטת בקבוצות אלה היא בעיקרון "אנטי-פטרונית", ומחקר שמבוצע על-ידי חוקרים שהם חיצוניים לקבוצה נחשב כפגיעה בעיקרון זה, המקודש לקבוצות רבות. שלישית, רבים מן המצטרפים לקבוצות תמיכה מקוונות הגיעו אליהן לאחר שהתייאשו ממערכת הסיוע והטיפול הממוסדת. אצל רבים מהם הצטברו תסכול וזעם רבים כלפי הממסד והמערכות הממוסדות, ועמדות אלו עשויות להשפיע, בכיוון זה או אחר, על תגובותיהם כמשתתפים במחקר בנושא קבוצות התמיכה. רביעית, כפי שכבר הוזכר, מרבית המשתתפים בקבוצות התמיכה המקוונות נעזרים גם בגורמי סיוע אחרים, מסוגים שונים (כמו טיפול נפשי יחידני או קבוצתי, תרופות, תמיכה של משפחה או חברים, ועוד). קשה מאוד לנכות את ההשפעות של משאבי העזרה הנוספים מאלו של קבוצת התמיכה המקוונת. כפי שיוזכר להלן, נעשו בעבר ניסיונות מחקריים לבצע ניכוי כזה, אך התוצאה של מהלך כזה היא בחינת ההשפעה של קבוצת התמיכה המקוונת על משתתפיה בתוך מצב של מעין ואקום – ותיאור זה כלל אינו מייצג את המציאות שבמסגרתה מתפקדים הנתמכים.

בין המאמרים התיאוריים המאלפים בנושא קבוצות התמיכה ניתן למצוא תיאורים מדוקדקים, המלווים בדוגמאות וציטוטים רבים, של קבוצות תמיכה במגוון נושאים, כמו קבוצות לאנשים שלקו בשיתוק מוחין (Greer, 2000); להורים לילדים אוטיסטים (Huws, Jones & Ingledew, 2001); לעובדים סוציאליים הסובלים מלחץ בעבודה (Meier, 1997; 2000); לילדים שלהם אחים או אחיות בעלי צרכים מיוחדים (Tichon & Shapiro, 2003); לאמהות המטופלות בילדים קטנים (Worotynec, 2000), לנשים החולות בסרטן השד (Alpers et al., 2005) ולגברים חולי סרטן הערמונית (Broom, 2005). רוב הדיווחים הללו מתארים סיפורי הצלחה של קבוצות תמיכה, התומכים בתוצאותיהם של מחקרים איכותניים פורמאליים, או התרשמויות של המחברים על סמך התנסויותיהם האישיות בקבוצות ושיחות בלתי-פורמאליות עם משתתפים בהן.

על אף הקשיים שתוארו, הצטברו כבר כמה עשרות מחקרים כמותניים בנושא של קבוצות תמיכה, וניתן להגיע בעזרתם לכמה מסקנות. נסקור כאן מדגם מייצג של מחקרים אלה. אחד המחקרים בדק את השפעתה של קבוצת תמיכה מקוונת שיועדה לסטודנטים ממוצא אסיאתי באוניברסיטה אמריקאית שסבלו מקשיים בין-תרבותיים, מדימוי עצמי ירוד, מבדידות חברתית ומקשיים חברתיים (Chang, Yeh & Krumboltz, 2001). הרעיון להציע שהקבוצה תהיה מקוונת עלה לאחר שזוהה הצורך האמיתי של סטודנטים כאלו בתמיכה רגשית, אך התברר גם כי הם ממעטים מאוד להשתמש בשירותי הייעוץ המקצועיים המוצעים בקמפוס. לצורך המחקר, נערכה השוואה בין משתתפים אנונימיים בקבוצת תמיכה מקוונת לבין קבוצת ביקורת שהיתה זהה בהרכב משתתפיה. קבוצת התמיכה התקיימה במשך ארבעה שבועות, פרק זמן קצר מאוד, והתנהלה בצורה של פורום. רמת ההשתתפות בקבוצה היתה ערה למדי והתאפיינה בפתיחות, בחשיפה-עצמית ובתמיכה הדדית רבה. המשתתפים דיווחו ששאבו עזרה רבה מן ההשתתפות בקבוצה ומידת שביעות הרצון שלהם היתה גבוהה. למרות זאת, מדדים שבחנו את הזדהותם האתנית של המשתתפים ואת עמדותיהם ביחס למוצאם האתני לא הראו שינוי משמעותי לעומת קבוצת הביקורת. החוקרים ייחסו את התוצאה למשך החיים הקצר של הקבוצה.

מחקר אחר בדק מספר נושאים הקשורים לקבוצת תמיכה לכבדי שמיעה אשר התקיימה ברשימת דוא"ל (Cummings, Sproull & Kiesler, 2002). ממצא מעניין וחשוב העלה שמשתתפים שסבלו ממידה רבה של מחסור בתמיכה בסביבתם הטבעית – הם אלו שגילו את הנטייה הרבה ביותר לחפש תמיכה בקבוצות המקוונות, וגם הפיקו מהן את התועלת הרבה ביותר. עוד התגלתה תופעה מעניינת, שרבים מהמשתתפים הכירו באופן אישי משתתפים אחרים (מכרים או קרובי משפחה) בקבוצה המקוונת, ודיווחו כי התקשורת איתם דרך ערוץ נוסף ומיוחד זה תרמה להם רבות, והעשירה את הקשר הרגיל שלהם איתם. ייתכן שממצא זה היה קשור לאופייה המיוחד של הקבוצה (קושי בתקשורת מדוברת), אך ייתכן שגם מאפיינים אחרים של אינטראקציה זו (כמו התכתבות או העדר קשר-עין) קשורים להקלה שתקשורת כזו עשויה להביא.

מחקר מעניין אחר נערך בקבוצה גדולה של אנשים (בעיקר נשים) הסובלים מאי-פוריות (Epstein, Rosenberg, Grant & Hemenway, 2002). בעזרת שאלונים אנונימיים, הושוו תשובותיהם של המשתתפים שנעזרו בקבוצת התמיכה בלבד למשוביהם של אנשים שהיו להם מקורות תמיכה נוספים. החוקרים מצאו כי אלו שלא היו להם מקורות תמיכה נוספים נמצאו במצב נפשי קשה יותר, וגילו צורך רב יותר בקבוצת תמיכה מקוונת, ואף מידת התמיכה שדיווחו כי מצאו היתה גדולה יותר מאלו שנעזרו גם במקורות נוספים של תמיכה נפשית.

מחקר אחר (Harvey-Berino, Pintauro & Gold, 2002) בדק את העזרה שסיפקה קבוצת תמיכה מקוונת (שהתנהלה לסירוגין בפורום ובחדר צ'ט), לעומת זו של קבוצה פנים-אל-פנים, ולעומת קבוצת ביקורת, לאנשים שהיו במסגרת של תכנית להורדת משקל. המטרה העיקרית של הקבוצה היתה לעודד את חבריה ולהקל עליהם את ההתמודדות עם תכנית ההרזיה, למנוע נשירה מהתכנית, וכן לעזור להם להתמיד בשמירה על הישגיהם בתכנית ההרזיה גם לאחר גמר המפגשים הטיפוליים. דיווחיהם של המשתתפים במחקר העלו כי מידת התמיכה וההקלה שהם קיבלו מהקבוצה, אחוזי הנשירה ושיעור הירידה במשקל היו דומים בשני הסוגים של קבוצות התמיכה. מסקנת החוקרים היתה כי יש עדיפות לקבוצה המקוונת, בשל הנוחיות שבגישה אליה. כמו כן, נמצא כי למרות שחברי קבוצת הביקורת ירדו גם הם במשקל, ואף שמרו על ההישג לאחר הטיפול, משקלם הממוצע לאחר הירידה היה גבוה יותר מזה של חברי שתי קבוצות התמיכה.

החוקרים זרבייק וג'ייקובסון עקבו במשך 21 חודשים אחר ההשתתפות בחדרי צ'ט שנועדו לתמיכה רגשית בחולי סכרת. מלבד הנתונים השונים על ההשתתפות הערה בפורומים, סוגי המשתמשים בהם והמגוון הרב של מטרות שלהן הם נועדו, נמצא כי 79% אחוז מהמשתתפים דיווחו בשאלון אנונימי כי הקבוצה המקוונת עזרה להם באופן משביע רצון. עוד דיווחו המשתמשים כי התמיכה הרגשית שקיבלו בקבוצה היתה ההיבט המרכזי של הסיוע שהעניק להם הפורום בהשוואה לייעוץ רפואי ועניינים אחרים (Zrebiec & Jacobson, 2001).

מחקר נוסף בחן קבוצות תמיכה מקוונות לנשים החולות בסרטן השד בשלבים שונים של טיפול. מפגשים אלו נערכו בארבע קבוצות, בארבעה חדרי צ'ט, ונמשכו שעה וחצי כל אחד, אחת לשבוע, במשך 16 שבועות. בכל קבוצה השתתפו שמונה נשים. בעזרת שאלונים וראיונות אישיים, ובאמצעות השוואה של מספר גורמים לפני ואחרי ההשתתפות בקבוצות, מצאו החוקרים כי הקבוצה המקוונת שיפרה בצורה משמעותית את מצבן הנפשי של הנשים, ובעיקר סייעה להוריד את רמת הדיכאון שלהן (Lieberman et al., 2003). קבוצת חוקרים מקבילה בדקה את ההשתתפות בקבוצות תמיכה בפורומים של נשים אשר פנו לאותו אתר שתמך בחולות בסרטן השד, והגיע לממצאים דומים: ההשתתפות בקבוצות התמיכה המקוונות תרמה באופן משמעותי לירידה במצב הדיכאוני ובמתח הנפשי של המשתתפות (Winzelberg et al., 2003). מכך ניתן להסיק כי לא נמצא הבדל משמעותי במידת התמיכה בין ערוצי התקשורת השונים (צ'ט לעומת פורום) – אולי משום שהמשתתפות מלכתחילה בחרו בעצמן איזה סוג תקשורת מועדף עליהן, סינכרוני או א-סינכרוני.

קבוצות טיפול

כפי שמציינות קולון ופרידמן (Colòn & Friedman, 2003), העבודה הטיפולית בקבוצה המקוונת שונה במידה רבה מן הטיפול הקבוצתי המסורתי. להבדל זה מספר סיבות עיקריות: ראשית, אי-הנראות והעדר השפה הלא-מילולית המאפיינים את התקשורת המקוונת מקשים על התקשורת בקבוצה, ויוצרים לעתים סרבול רב, אי-הבנות משמעותיות, ואף תקיעוּת. גם בטיפול המקוון היחידני העדר התקשורת הלא-מילולית מקשה על ההבנה, אך בסיטואציה הקבוצתית משקל הקשיים האלה גדול עוד יותר, משום שקבוצות מתאפיינות בכך שחלק נכבד מהתקשורת המתרחשת בין חבריהן מתנהלת במישור הלא-מילולי: בדרך כלל כאשר אחד החברים בקבוצה מדבר, האחרים מתקשרים איתו וביניהם באמצעים לא-מילוליים (כמו מבטים, תנוחות גוף, הבעות פנים ותנועת ידיים). שנית, כתוצאה ממגבלות התקשורת הטקסטואלית, קורה לעתים קרובות שביטויים כתובים מתפרשים בצורה לא מדויקת, באורח שאינו תואם את כוונת הכותב, ומכאן קצר המרחק עד לאי-הבנות חמורות במיוחד. במצב שלא מאפשר משוב מיידי, אי הבנות כאלה יכולות להוביל לתחושות של פגיעה ולתגובות תוקפניות והרסניות (King & Moreggi, 1998). ואכן, תופעת ההשתלהבות (flaming) ידועה ומתועדת בדינאמיקה של קהילות מקוונות כאחד המאפיינים הבעייתיים ביותר בהתנהלות של קבוצות אלו (למשל: Alonzo & Aiken, 2004; Thompson, 2003). שלישית, לעומת הקבוצה המסורתית, החוקים שעל פיהם מתנהלת קבוצת הטיפול המקוונת חייבים להיות מחמירים ומוקפדים במיוחד, שאם לא כן אין כל אפשרות לנהל בה שיחה בונה ורמת קשב נאותה. כמו כן, קיומה של מערכת כללים אינו מספיק, שכן יש להקפיד לאכוף את הכללים באופן שוטף, וחלק ניכר מזמן המפגש מוקדש לענייני ניהול. רביעית, ההשתתפות בקבוצת טיפול מקוונת דורשת רמה גבוהה מאוד של אחריות אישית ומחויבות. בניגוד לקבוצה המסורתית, הסביבה המקוונת היא בדרך כלל המקום היחיד בו נוצר קשר בין המטופלים, ובינם לבין המטפל. היעדרות של משתתף, העדר תגובה, תגובות קצרות באופן משמעותי – כל אלה עלולים להתפרש לכיוונים שישפיעו על הדינמיקה בקבוצה, לעתים באורח שמחוללם כלל לא התכוון אליו. המודעות וההבנה של תהליכים ייחודיים אלו, שהם קריטיים להצלחה או לכישלון של הטיפול המקוון, מחייבים את המשתתפים להקפיד לא רק על הציות לכללים, אלא גם על רמה גבוהה של תפקוד בקבוצה. חמישית, התלות במרכיבים הטכניים הסבוכים מצד אחד, ובמיומנות הטכנולוגית של המשתתפים מצד שני, יוצרים לעתים קשיים בטיפול המקוון ואף מביאים להפסקת התהליך (Suler et al., 2001). בעוד שבטיפול המקוון האישי ניתן להתמודד עם בעיות מסוג זה בדרך יחסית קלה ומהירה, בטיפול הקבוצתי הדבר מסובך בהרבה, במיוחד כאשר מדובר בתקשורת סינכרונית (חדר צ'ט), שהאותנטיות והמיידיות שלו הופכים אותו לאמצעי טוב יותר עבור התערבות טיפולית, לעומת האמצעים הא-סינכרוניים (פורומים) המתאימים יותר לקבוצות תמיכה. ששית, למטפל קבוצתי בקבוצה מקוונת חייבת להיות הכשרה ספציפית בתחום זה (Bellafiore, Colòn & Rosenberg, 2004). על המטפל להיות ער לבעיות שצוינו לעיל ולדעת להתמודד איתן, ובנוסף ליישם בסביבה המקוונת את הידע שלו בתחום ההנחיה של קבוצה טיפולית (Fenichel et al., 2002).

בעוד שמספר גדול מאוד של מאמרים בספרות המקצועית עוסק, כאמור לעיל, בקבוצות תמיכה מקוונות, כולל מחקרים איכותניים, כמותניים ותיאורי מקרים, מעטים מאוד המאמרים והמחקרים העוסקים בקבוצות טיפול באינטרנט. תופעה זו אינה מקרית, והיא משקפת את המצב בשטח, כי שכיחות השימוש ברשת למטרות של טיפול קבוצתי היא נמוכה. למיעוט זה מספר סיבות: (א) מספר המטפלים בעלי המיומנות, ההכשרה והעניין להציע טיפול כזה אינו גדול. עבודה קבוצתית מקצועית ברשת דורשת מיומנות רבה מאוד, המבוססת לא רק על ניסיון וידע בעבודה קבוצתית בכלל, אלא גם על שימוש במדיום הטכני המסובך של האינטרנט. ככל שהטיפול הפרטני באינטרנט אינו פשוט כלל ועיקר (Barak, 2004; Stofle, 2002; Stofle & Chechele, 2004; Zelvin & Speyer, 2004), הטיפול הקבוצתי באינטרנט מורכב הרבה יותר, בעיקר בשל התקשורת הכתובה וחוסר-הנראות של המשתתפים.

קבוצת הטיפול המקוונת הראשונה שתוארה בספרות המקצועית היתה קבוצה של נשים אשר התנהלה בפורום (בגרסה טקסטואלית פשוטה כמו אלו שהיו קיימות באותה תקופה) (Colòn, 1996). אף על פי שהמאמר אינו כולל דיווח מלא ומדויק של התהליכים וההתרחשויות בקבוצה (ומתמקד יותר בתיאור מעשי-טכני, מן הסתם בשל החידוש שבשיטה), מעדותה של החוקרת עולה כי הקבוצה זכתה להצלחה רבה. הדיווח השני בספרות המקצועית התייחס לטיפול זוגי, שבמסגרתו טיפל החוקר בחדרי צ'ט בשלוש קבוצות קטנות, שכל אחת כללה שניים-שלושה זוגות בהם הוא טיפל מתוך גישה דינאמית (Sander, 1999). מאמר זה פורש את עקרונות העבודה שלאורם התנהלו הקבוצות, ואת התהליכים שהתרחשו בהן. המאמר מוצא את הצ'ט כאמצעי אפשרי לעבודה טיפולית, היכול להניב טיפול מוצלח לא פחות מזה של הטיפול המסורתי, המתרחש במפגש פנים-אל-פנים. עם זאת, סנדר מציין מספר קשיים טכניים שפגעו מאוד במהלך השוטף והתקין של המפגשים הטיפוליים. בעניין זה, ניתן להניח במידה רבה של ביטחון שהאמצעים הטכנולוגיים המשופרים הקיימים היום, בשילוב עם ההיכרות הרבה יותר של המשתתפים עם מחשבים ואינטרנט, מאפשרים לנהל את הקבוצה המקוונת ביתר קלות ועם פחות תקלות. כאמור, שני המאמרים הראשונים כללו את התרשמויות המטפלים, ולא כללו מחקר כמותי.

קבוצת טיפול אחרת המתועדת בספרות הציעה טיפול קבוצתי לסטודנטים שסבלו מבעיות נפשיות-רגשיות שונות (Barak & Wander-Schwartz, 2000). הפונים לטיפול חולקו באורח מקרי לשתי קבוצות: קבוצה שנפגשה במפגשים מסורתיים פנים-אל-פנים וקבוצה שנפגשה בחדר צ'ט. שתי הקבוצות טופלו בצורה דומה לפי גישה דינאמית קצרת-טווח על-ידי מנחות המנוסות בגישה זו. כל אחת מהקבוצות נפגשה לשבעה מפגשים של שעה וחצי כל אחד. השאלונים שהועברו למשתתפים בדקו פרמטרים שונים של רווחה נפשית, ובמקביל נמסר גם דיווח חופשי בשיחות אישיות שבהן תיארו המשתתפים את התנסויותיהם. התוצאות העלו כי שתי הקבוצות הביאו לשיפור משמעותי בתחושותיהם של המשתתפים, ולא נמצא ביניהן פער משמעותי. משתתפי הקבוצה המקוונת דיווחו על שביעות רצון רבה מהחוויה הטיפולית. בנוסף, נמצא שהגורמים הטיפוליים הקלאסיים לקחו חלק בתהליכי הקבוצה המקוונת, והיוו מרכיב משמעותי בהצלחתה.

סוג אחר של טיפול פסיכולוגי קבוצתי מקוון, בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, הוצע לנכים שסבלו מבדידות חברתית (Hopps, Pepin & Boisvert, 2003). המחברים הפעילו שבע קבוצות טיפוליות קטנות, שכללו 2-3 מטופלים בכל קבוצה. כל אחת מהקבוצות קיימה 12 מפגשים של שעתיים כל אחד, בחדרי צ'ט. מבחינת מצבם של המשתתפים לפני הטיפול ואחריו, וכן מבדיקת המעקב שהתרחשה ארבעה חדשים לאחר סיום הטיפול, נמצא שבעקבות הטיפול חל שיפור משמעותי בתחושת הבדידות של המשתתפים, ובסוף התהליך היא היתה נמוכה מזו של קבוצת הביקורת (של הממתינים לטיפול). ההשפעה הנמשכת של הטיפול נותרה יציבה גם בבדיקת המעקב.

מאמר אחר מתאר קבוצות טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית לאנשים הסובלים מחרדה חברתית. הטיפול נערך באמצעות האינטרנט ואמצעי תקשורת מקוון וסינכרוני אחר – מחשב כף-יד (palmtop) (Przeworski & Newman, 2004). המאמר מציג את השיטה לפרטיה ופורש ממצאים מלאים הכוללים מעקב אישי אחר מטופלת אחת (שלטענת המחברים מייצגת נאמנה את התוצאות של כלל המטופלים). הממצאים שהתקבלו היו מרשימים מאוד: השוואה בין מצב המשתתפים לפני הטיפול ואחריו הצביעה על ירידה משמעותית ברמת החרדה החברתית שלהם, רמת ההימנעות מקשר בינאישי ורמת החשש מהערכה חברתית. עם זאת, לא נמצאה השפעה משמעותית על רמת החרדה והדיכאון של המשתתפים, ומכאן שלטיפול היתה השפעה מבחנת (דיפרנציאלית). מעקב שנערך לאחר שישה חדשים גילה כי נתוני החרדה והדיכאון המשיכו לרדת, כלומר השפעת הטיפול התגלתה כמתמדת וארוכת-טווח.

קבוצות מקצועיות אחרות

התקשורת הנוחה, הטקסטואלית והנשמרת בקלות מביאה לכך שאנשי מקצוע יחברו להיפגש בקבוצות עבודה מסוגים שונים, של פסיכולוגים, מנחי קבוצות, מטפלים בהכשרה ועוד. וינברג מתאר קבוצה גדולה של מנחי קבוצות המתקשרים ביניהם בקבוצת דיון הנערכת ברשימת דוא"ל (Weinberg, 2000; 2001). המשתתפים מפיקים תועלת הרבה מהסוגיות העולות לדיון, ומן האפשרות להציג שאלות, לקבל תשובות והצעות, להחליף מידע רלוונטי, ליזום תכניות ופעילויות משותפות, ולבצע פעולות נוספות המקדמות את המשתתפים. בנוסף, מנתח וינברג את הדינאמיקה המעניינת הנוצרת בקבוצות אלה בעזרת עקרונות ומונחים פסיכודינאמיים (Weinberg, 2002). וינברג מזהה כמה מאפיינים המייחדים את הקבוצות באינטרנט (כגון: אורבנות), אך מזהה בקבוצה תהליכים הדומים למדי לאלה המתרחשים בקבוצות המסורתיות, ומציג את מגוון האפשרויות הטיפוליות הגלומות בשיטה זו.

סולר מתאר קבוצת מטפלים אינטימית יותר (הכוללת רק כעשרה משתתפים), שגם היא מתנהלת ברשימת דוא"ל, ומיועדת לכאלו העוסקים בהתערבויות מקוונות (Suler, 2001). העיקרון שהציע סולר הוא שכל משתתף, על פי סבב, יעלה לדיון מקרה המייצג את תחום עיסוקו הרלוונטי, ובעקבות הצגתו תקיים הקבוצה דיון מעמיק באותו מקרה ותנסה להגיע למסקנות והמלצות, וגם להבנות הכרוכות בהתערבויות בחלל הווירטואלי בכלל. הניסיון של סולר ושל המשתתפים מצביע על למידה קבוצתית יעילה, על חוויה מיוחדת של שיתוף, ועל תחושת ביטחון שהגיבוי והתמיכה נוסכים באנשים העוסקים במבודד בתחום מקצועי שונה וחדש. תמורת תשלום שנתי לא גבוה, קיים אתר המציע לבעלי מקצוע בתחומים טיפוליים לקבל הנחיה מקוונת, יחידנית או קבוצתית, באמצעים מקוונים שונים: דוא"ל, תוכנת מסרים מיידיים, חדר צ'ט או פורום, ומפגיש אותם עם מטפלים ותיקים המעוניינים להעניק הדרכה מקוונת (תמורת תשלום מסוים, שנקבע לפי הכנסות האתר ומידת פעילותו של כל מנחה). מנהל האתר מדווח כי בקבוצות הנוצרות באתר משתתפים מטפלים מכל העולם, המקבלים סיוע ממדריכים מכל העולם, במגוון רחב של התמחויות, תחומי מצוקה וגישות טיפוליות, מפגשים המניבים למידה והתקדמות מקצועית רבות.

באינטרנט מתקיימות היום קבוצות רבות, בארץ ובעולם, שבהן מומחים מתחום מדעי ההתנהגות או בריאות הנפש משיבים לשאלות של משתמשים, יוזמים או משתתפים בדיונים, ומביאים מידע שעשוי לעניין את חברי הקבוצה (קבוצה מסוג זה מכונה לרוב "קבוצת מומחה"). קבוצות אלו לא מפתחות, בדרך-כלל, את רוב המאפיינים של קבוצה טיפולית, משום שההשתתפות בהן אינה מחייבת דבר (למעט שמירה על כללי התנהגות בסיסיים), אין כל מחויבות להשתתפות סדירה, ומטרתן היא בעיקר לענות על עניין מסוים. למנחה הקבוצה יש תפקיד מאתגר משום שהוא נמצא במבחן תמידי הדורש ממנו "להוכיח" את מומחיותו ולעמוד לביקורת מתמדת של המשתתפים (Pies, 2002). בין המתמידים בנוכחותם ובהשתתפותם בקבוצות מסוג זה עשויה להתפתח תקשורת של מעין קבוצת תמיכה או קבוצה בעלת קווים טיפוליים, כפי שמעידה הומינר על ניסיונה בהנחיית קבוצה כזו בפורטל ישראלי (הומינר, 2004).

סוגיות מקצועיות, משפטיות ואתיות

עזרה נפשית דרך האינטרנט לא מתאימה לכל אדם, כשם שלא כל מטפל מסוגל לטפל דרך תקשורת מקוונת. הטיפול המקוון דורש מהמטופל לעמוד במספר דרישות פרקטיות מינימליות, כמו מחשב וחיבור אינטרנט זמינים, רמת מיומנות סבירה בשימוש במחשב, ויכולת התבטאות טובה בכתב. בנוסף, הטיפול המקוון אינו מתאים לאנשים המאובחנים כבעלי הפרעות נפשיות קשות ומחלות נפש. באשר למטופלים המקבלים טיפול תרופתי או אנשים בעלי נכויות ומחלות גופניות שונות – השתתפותם צריכה להישקל באופן פרטני, לאור המידע על מצבם ובהתייעצות עם הרופא המטפל (Suler et al., 2001). בכל מקרה, הסינון המוקדם שיש לבצע במועמדים לטיפול המקוון צריך ככל הנראה להיות מחמיר יותר מזה של המועמדים לטיפול הלא-מקוון.

לגבי קבוצות תמיכה, הרי מעצם אופיין הן פתוחות לקשת רחבה יותר של משתתפים. עם זאת, נמצא במחקר שיש גורמי אישיות שנמצאים באינטראקציה עם הצלחה בקבלת תמיכה באמצעים מקוונים, כלומר הקבוצה יכולה להיות פתוחה לרבים אך לא בעבור כולם היא תהיה אפקטיבית (Swickert, Hittner, Harris & Herring, 2002). יתר-על-כן, ייתכן שיהיו כאלו שיפַתחו, בעקבות התנסות לא מוצלחת בקבוצת תמיכה מקוונת, תחושות של תסכול או ייאוש העלולות לדרדר את מצבם הנפשי. כפי שהוזכר קודם לכן, קבוצת תמיכה באינטרנט עשויה לשמש כגורם משלים מוצלח, אך אינה משמעותית כטיפול בלעדי (Eysenbach et al., 2004).

בעיות וסיכונים

לקבוצות מקוונות יתרונות רבים בעבור מי שמיומן בשימוש במחשב ובאינטרנט. נגישותן הקלה, היכולת לשמור את הפרוטוקול המלא של התקשורת הטקסטואלית, הזמינות של קבוצות א-סינכרוניות המותאמת לאפשרויותיו וצרכיו של המשתמש, והעושר התקשורתי הגלום ביישומי מולטימדיה הם רק חלק מיתרונותיהן. אך לצד כל אלה יש לקבוצות המקוונות גם לא מעט חסרונות.

ראינו כי אחת התופעות הנפוצה בקבוצות המקוונות היא ההפרעות הפוגעות בהתנהלות הרגילה של קבוצה. הפרעות כאלה אמנם אופייניות יותר לקבוצות דיון פתוחות ("קהילות וירטואליות"), ופחות לקבוצות טיפוליות, אך גם במסגרות של קבוצות תמיכה וטיפול, שכיחותן עולה בהרבה על שכיחות ההפרעות בקבוצה הנפגשת פנים-אל-פנים. ההפרעות יכולות ללבוש צורות שונות, כולל פגיעות מילוליות במשתתפים אחרים, הוצאת דיבה, הפצת דברי שקר, הצפה בהודעות סתמיות, המצאת סיפורים וסחיטה רגשית במטרה למשוך תשומת-לב, הסתה והמרדה, ועוד. שכיחותן הגבוהה למדי של תופעות אלו בחלל הווירטואלי מקורה בתופעה המכונה "אפקט הדיס-אינהיביציה המקוון" (online disinhibition effect). אפקט זה, שמקורו במאפיינים המיוחדים של החוויה המקוונת, הכוללים אנונימיות, חוסר-נראות, לבדיות ועוד, בא לידי ביטוי בהסרת העכבות המונעות התנהגויות דומות בסביבה הלא-מקוונת (Suler, 2004). זו גם הסיבה לכך שתופעות כמו השתלהבות הרוחות, ומופעים שונים של הפגן (acting out), שכיחים למדי בקבוצות המקוונות, ומפריעים פעמים רבות לקיים את הקבוצה הטיפולית או את קבוצת התמיכה. הקלות שבה ניתן לשגר מסרים כאשר הנמען לא ניצב מול פניו של הכותב, היכול גם להסתלק בקלות לאחר שליחת המסר, מביאה רבים מהמשתתפים לחַבּל בתקשורת היעילה הנדרשת באופן מיוחד כאשר על הפרק נושאים רגישים (Wright, 2002). תופעה נוספת שעלולה להתגלות במופעים זדוניים או פתולוגיים היא תופעת ההתחזות, כמו למשל בסינדרום מינכהאוזן על-ידי שליח (Feldman, 2000). בעיות נוספות של המדיום כוללות את הסכנה לפתח התמכרות לסביבה המקוונת, לנסות להשתמש בקבוצת התמיכה המקוונת כתחליף (בלתי מספק) לטיפול, ואת היכולת המוגבלת של המדיום להקיף את המטופל וליצור תמונה כוללת של הווייתו האמיתית הדרושה לצורך אבחון השינוי הטיפולי הרצוי (Finfgeld, 2000).

לאור הניסיון המצטבר בתחום, מאמרים שונים מעלים הצעות, המלצות וכללים שונים שמטרתם למנוע או לצמצם את המכשלות והקשיים שתוארו (Bellafiore, Colòn & Rosenberg, 2004; Colon & Friedman 2003; Humphreys, Winzelberg & Klaw, 2000). עם זאת, בשל העדר ההכשרה המסודרת (וההכרחית, על-פי העוסקים הוותיקים בתחום) לעבודה טיפולית מקוונת, רמת המודעות לבעיות הייחודית לעבודה בחלל הווירטואלי ולדרכי התמודדות איתה אינה מספקת. האדישות והאיטיות שבהן מקדמים הרשויות וחלק ניכר מהארגונים המקצועיים את התחום החדש הזה, והימנעותם מאכיפת הכללים והחוקים המועטים שקיימים, מאפשרים למתחזים ולאנשי מקצוע כאחד להתחמק בקלות יחסית מאחריות אישית בסביבה המקוונת, ומעכבים את פתרון הבעיות המאפיינות את התחום (ברק, 2004). ובעוד שבמספר מקומות בעולם מתחילים לארגן הליך חשיבה מסודר על התחום, מתוך כוונה להתמודד עם הקשיים הכרוכים בו באופן מקצועי הולם, ישראל מפגרת הרחק מאחור, ומצבה בתחום קבוצות הטיפול באינטרנט רחוק מלהשביע רצון.



מקורות

ברק, ע. (2000). יישומים ייעוציים באינטרנט: אמצעי התערבות חדש לרשות היועץ והמטפל. עיונים בחינוך, ד', 149-170.

ברק, ע. (2004). ייעוץ פסיכולוגי באמצעות האינטרנט: טכנולוגיה ונשמה בחברה משתנה. ב-א. קלינגמן ור. ארהרד (עורכים), ייעוץ בבית-הספר בחברה משתנה. תל אביב: רמות.

ברק, ע., ולביא, ש. (1999). קבוצת תמיכה מקוונת: שיטה חדשה להתערבות ייעוצית. הייעוץ החינוכי, 8, 54-68.

הומינר, ד. (2004). מחדר הטיפול אל החלל הוירטואלי. הרצאה במסגרת יום העיון התערבויות פסיכולוגיות באינטרנט, תל-אביב.

Adams-Price, C. E., & Chandler, S. (2000). The star fleet ladies auxiliary: Evolution of an online women’s mailing list. CyberPsychology & Behavior, 3, 811-816.

Ahuja, M. K., & Galvin, J. E. (2003). Socialization in virtual groups. Journal of Management, 29, 161-185.

Alexander, S. C., Peterson, J. L., & Hollingshead, A. B. (2003). Help is at your keyboard: Support groups on the Internet. In L. R. Frey (Ed.), Group Communication in Context: Studies of Bona Fide Groups (pp. 309-334). New York: Lawrence Erlbaum.

Alonzo, M., & Aiken, M. (2004). Flaming in electronic communication. Decision Support Systems, 36, 205-213.

Alpers, G. W., Winzelberg, A. J., Classen, C., Roberts, H., Dev, P., Koopman, C., & Taylor, C. B. (2005). Evaluation of Computerized Text Analysis in an Internet Breast Cancer Support Group. Computers in Human Behavior, 21, 361-376.

Barak, A. (1999). Psychological applications on the Internet: A discipline on the threshold of a new millennium. Applied and Preventive Psychology , 8, 231-246.

Barak, A. (2003). Ethical and professional issues in career assessment on the Internet. Journal of Career Assessment, 11, 3-21.

Barak, A. (2004). Internet counseling. In C. E. Spielberger (Ed.), Encyclopedia of applied psychology. San Diego, CA: Elsevier/Academic Press.

Barak, A., & Buchanan, T. (2004). Internet-based psychological testing and assessment. In R. Kraus, J. Zack & G. Stricker (Eds.), Online counseling: A handbook for mental health professionals (pp. 217-239). San Diego, CA: Elsevier Academic Press.

Barak, A., & Cohen, L. (2002). Empirical examination of an online version of the self-directed search. Journal of Career Assessment, 10, 387-400.

Barak, A., & English, N. (2002). Prospects and limitations of psychological testing on the Internet. Journal of Technology in Human Services, 19 (2/3), 65-89.

Barak, A., Grohol, J. M., & Pector, E. (2004). Methodology, validity, and applicability: A critique on Eysenbach et al., British Medical Journal, 328, 1166.

Barak, A., & Wander-Schwartz, M. (2000). Empirical evaluation of brief group therapy conducted in an Internet chat room. Journal of Virtual Environments, 5. Retrieved on June 1, 2004.

Barnes, S. B. (2003). Issuse of attribution and identification in online social research, In M. D. Johns., S. S. Chen., & G. J. Hall (Eds.), Online Social Research (pp. 203-222). New Work: Peter Lang.

Bellafiore, D. R., Colòn, Y., & Rosenberg, P. (2004). Online counseling groups. In R. Kraus, J. Zack & G. Stricker (Eds.), Online counseling: A handbook for mental health professionals (pp. 197-216). San Diego, CA: Elsevier Academic Press.

Birnbaum, M. H. (2004). Human research and data collection via the Internet. Annual Review of Psychology, 55, 803-832.

Broom, A. (2005). The eMale: Prostate Cancer, Masculinity and Online Support as a Challenge to Medical Expertise. Journal of Sociology, 41, 87-104.

Buchanan, T. (2003). Internet-based questionnaire assessment: Appropriate use in clinical contexts. Cognitive Behaviour Therapy, 32, 100-109.

Chang, T., Yeh, C. J., & Krumboltz, J. D. (2001). Process and outcome evaluation of an on-line support group for Asian American male college students. Journal of Counseling Psychology, 48, 319-329.

Colòn, Y., & Friedman, B. (2003). Conducting group therapy online. In S. Goss & K. Anthony (Eds.), Technology in counselling and psychotherapy: A practitioner's guide (pp. 59-74). Houndmills, UK: Palgrave Macmillan.

Colòn, Y. (1996). Chatt(er)ing through the fingertips: doing group therapy online. Woman & Performance: A Journal of Feminist Theory, 17, 205-215.

Cummings, J. N., Sproull, L., & Kiesler, S. B. (2002). Beyond hearing: Where the real-world and online support meet. Group Dynamics, 6, 78-88.

Douglas, K. M., & McGarty, C. (2002). Internet identifiability and beyond: A model of the effects of the identifiability on communicative behavior. Group Dynamics, 6, 17-26.

Epstein, Y. M., Rosenberg, H. S., Grant, T. V., & Hemenway, N. (2002). Use of the Internet as the only outlet for talking about infertility. Fertility and Sterility, 78, 507-514.

Eysenbach, G., Powell, J., Englesakis, M., Rizo, C., & Stern, A. (2004). Health related virtual communities and electronic support groups: systematic review of the effects of online peer to peer interactions. British Medical Journal, 328, 1166-1171.

Feldman, M. D. (2000). Munchausen by Internet: Detecting factitious illness and crisis on the Internet. Southern Medical Journal, 93, 669-672.

Fenichel, M., Suler, J., Barak, A., Zelvin, E., Jones, G., Munro, K., Meunier, V., & Walker-Schmucker, W. (2002). Myths and Realities of online clinical work. CyberPsychology & Behavior, 5, 481-497.

Finfgeld, D. L. (2000). Therapeutic groups online: The good, the bad, and the unknown. Issues in Mental health Nursing, 21, 241-255.

Flanagin, A. J., Tiyaamornwong, V., O’Connor, J., & Seibold, D. R. (2002). Computer-mediated group work: The interaction of member sex and anonymity. Communication Research, 29, 66-93.

Gosling, S. D., Vazaire, S., Srivastava, S., & John, O. P. (2004). Should we trust Web-based studies? A comparative analysis of six preconceptions about Internet questionnaires. American Psychologist, 59, 93–104.

Greer, B, J. (2000). Psychological and support functions of an e-mail mailing list of persons with cerebral palsy. CyberPsychology and Behavior, 3, 221-235.

Grohol, J. (2001). What to look for in quality online support groups. Retrieved on June 20, 2004.

Grohol, J. M. (2004). Online counceling: A historical perspective. In R. Kraus, J. Zack & G. Stricker (Eds.), Online counseling: A handbook for mental health professionals (pp. 51-68). San Diego, CA: Elsevier Academic Press.

Harvey-Berino, J., Pintauro, S. J., & Gold, E. C. (2002). The feasibility of using Internet support for the maintenance of weight loss. Behavior Modification, 26, 103-116.

Hopps, S. L., Pepin, M., & Boisvert, J. M. (2003). The effectiveness of cognitive-behavioral group therapy for loneliness via inter-relay-chat among people with physical disabilities. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 40, 136-147.

Humphreys, K., Winzelberg, A., & Klaw, E. (2000). Psychologists’ ethical responsibilities in the Internet-based groups: Issues, strategies, and a call for dialogue. Professional Psychology: Research and Practice, 31, 493-496.

Huws, J. C., Jones, R. S. P., & Ingledew, D. K. (2001). Parents of children with Autism using an email group: A grounded theory study. Journal of Health Psychology, 6, 569-584.

King, S. A., & Moreggi, D. (1998). Internet therapy and self-help groups- The pros and cons . In J. Gackenbach, (Ed.), Psychology and the Internet, intrapersonal, interpersonal, and transpersonal implications (pp. 77-109). San Diego: Academic Press.

Kraut, R., Olson, J., Banaji, M., Bruckman, A., Cohen, J., & Couper, M. (2004). Psychological research online. American Psychologist, 59, 105-117.

Lieberman, M. A., Golant, M., Giese-Davis, J., Winzlenberg, A., Benjamin, H., Humphreys, K., Kronenwetter, C., Russo, S., & Spiegel, D. (2003). Electronic support groups for breast carcinoma: A clinical trial of effectiveness. Cancer, 97, 920-925.

Madara, E. (2004). How to develop an online support group or Web site. Retrieved on June 20, 2004.

McKenna, K. Y. A., & Bargh, J. A. (1998). Coming out in the age of the Internet: Identity “demarginalization” through virtual group participation. Journal of Personality and Social Psychology, 75, 681-694.

McKenna, K. Y. A., & Green, A. S. (2002). Virtual group dynamics. Group Dynamics, 6, 116-127.

Meier, A. (1997). Inventing new models of social support groups: A feasibility study of an online stress management support group for social workers. Social Work with Groups, 20(4), 35-53.

Meier, A. (2000). Offering social support via the Internet: A case study of an online support group for social workers. In J. Finn & G. Holden (Eds.), Human services online: A new arena for service delivery (pp. 237-266). New York: Haworth Press. (also: Journal of Technology in Human Services, 17, 237-266.)

Meier, A. (2004). Technology-Mediated Groups. In C. D. Garvin, L. M. Gutie’rrez, & M. J. Galinsky (Eds.), Handbook of social work with groups (pp. 479-503). New York: Guilford.

Michinov, N., Michinov, E., & Toczek-Capelle, M. (2004). Social identity, group processes, and performance in synchronous computer-mediated communication. Group Dynamics, 8, 27-39.

Naglieri, J. A., Drasgow, F., Schmit, M., Handler, L., Prifitera, A., Margolis, A., & Velasquez, R. (2004). Psychological testing on the Internet: New problems, old issues. American Psychologist, 59, 150-162.

Owen, J. E., Klapow, J. C., Roth, D. L., Nabell, L., & Tucker, D. C. (2004). Improving the effectiveness of adjuvant psychological treatment for women with breast cancer: The feasibility of providing online support. Psycho-Oncology, 13, 281-292.

Pector, E. (2004). Internet support networks: Suggestions for a safe & sound experience. Retrieved on June 20, 2004.

Pies, R. (2002). The Internet “expert”: Promise and perils. In R. C. Hsiung (Ed.), e-Therapy: Case studies, guiding principles and the clinical potential of the Internet (pp. 24-38). New York: Norton.

Postmes, T., Spears, R., & Lea, M. (2002). Intergroup differentiation in computer-mediated communication: Effects of depersonalization. Group Dynamics, 6, 3-16.

Postmes, T., Spears, R., Sakhel, K., & De Groot, D. (2001). Social influence in computer-mediated communication: The effects of anonymity on group behavior. Personality & Social Psychology Bulletin, 27, 1243-1254.

Przeworski, A., & Newman, M. G. (2004). Palmtop computer-assisted group therapy for social phobia. Journal of Clinical Psychology, 60, 179-188.

Sander, F. M. (1999). Couples group therapy conducted via computer-mediated communication: A preliminary case study. Computers in Human Behavior, 12, 301-312.

Sassenberg, K. (2002). Common bond and common identity groups on the Internet: Attachment and normative behavior in on-topic and off-topic chats. Group Dynamics, 6, 27-37.

Sassenberg, K., Boos, M. (2003). Attitude change in computer-mediated communication: Effects of anonymity and category norms. Group Processes & Intergroup Relations, 6, 405-422.

Savicki, V., & Kelley, M. (2000). Computer mediated communication: Gender and group composition. CyberPsychology & Behavior, 3, 817-826.

Stofle, G. S. (2002). Chat room therapy. In R. C. Hsiung (Ed.), e-Therapy: Case studies, guiding principles and the clinical potential of the Internet (pp. 92-135). New York: Norton.

Stofle, G. S., & Chechele, P. J. (2004). Online counceling skills, Part 2: In-session skills. In R. Kraus, J. Zack & G. Stricker (Eds.), Online Counseling: A Handbook for Mental Health Professionals (pp. 181-196). San Diego, CA: Elsevier Academic Press.

Suler, J. (2001). The online clinical case study group: An e-mail model. CyberPsychology & Behavior, 4, 711-722.

Suler, J. (2004). The online disinhibition effect. Retrieved June 20, 2004.

Suler, J., Barak, A., Chechele, P., Fenichel, M., Hsiung, R., Maguire, J., Meunier, V., Stofle, G., Tucker-Ladd, C., Vardell, M. & Walker-Schmucker, W. (2001). Assessing a person’s suitability for online therapy. CyberPsychology & Behavior, 4, 675-679. (see Correction, 2002, CyberPsychology & Behavior, 5, p. 93).

Swickert, R. J., Hittner, J. B., Harris, J. L., & Herring, J. A. (2002). Relationships among Internet use, personality, and social support. Computers in Human Behavior, 18, 437-451.

Tichon, J. G., & Shapiro, M. (2003). The process of sharing social support in cyberspace. CyberPsychology & Behavior, 6, 161-170.

Till, J. E. (2003). Evaluation of support groups for women with breast cancer: importance of the navigator role. Health and Quality of Life Outcomes, 1, (16). Retrieved June 20, 2004.

Thompson, P. A. (2003). What’s fueling the flames in cyberspace? A social influence model. In L. Strate, R. L. Jacobson & S. B. Gibson (Eds.), Communication and cyberspace: Social interaction in an electronic environment (2nd ed.) (pp. 329-347). Cresskill, New Jersey: Hampton Press.

Weinberg, H. (2001). Group process and group phenomena on the Internet. International Journal of Group Psychotherapy, 51, 361-378.

Weinberg, H. (2002). Community unconscious on the Internet. Group Analysis, 35, 165-183.

Weisband, S., & Atwater, L. (1999). Evaluating self and others in electronic and face-to-face groups. Journal of Applied Psychology, 84, 632-639.

Winzelberg, A. J., Classen, C., Alpers, G. W., Roberts, H., Koopman, C., Adams, R. E., Ernst, H., Dev, P., & Taylor, C. B. (2003). Evaluation of an Internet support group for women with primary breast cancer. Cancer, 97, 1164-1173.

Worotynec, Z. S. (2000). The good, the bad and the ugly: Listserv as support. CyberPsychology & Behavior, 3, 797-810.

Wright, K. (2002). Social support within an on-line cancer community: An assessment of emotional support, perceptions of advantages and disadvantages and motives for using the community from a communication perspective. Journal of Applied Communication Research, 30, 195-209.

Yalom, I. D. (1995). The theory and practice of group psychotherapy (4th ed.). NY: Basic Books.

Zelvin, E., & Speyer, C. M. (2004). Online counceling skills, Part 1: Treatment strategies and skills for conducting counceling online. In R. Kraus, J. Zack & G. Stricker (Eds.), Online counseling: A handbook for mental health professionals (pp. 163-180). San Diego, CA: Elsevier Academic Press.

Zrebiec, J. F., & Jacobson, A. M. (2001). What attracts patients with diabetes to an Internet support group? A 21-month longitudinal website study. Diabetic Medicine, 18, 154-158.